זה התחיל בילדותי המוקדמת.
הרקע - סבתא מנגנת בפסנתר ואקורדיון. שחקנית בתיאטרון יידיש.
אחיה - מנשה רבינא מוסיקאי ומבקר מוסיקה
ללמוד בקונסרבטוריון פסנתר והלחנה, ובמקביל לימד עברית בבית הספר "תלמוד תורה"
שליד הגימנסיה של קרליבך. במסגרת לימודיו זכה במדליה ע"ש מנדלסון. בשנת 1924 עלה רבינא לישראל. בארץ התגורר שנים רבות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא הקים
את "המוסד להפצת מוזיקה" ובאמצעותו הוציא לאור מספר נכבד של ספרים מפרי עטו ובצוותא
עם אחרים: ספרי תווים ומונוגרפיות על מוזיקאים מפורסמים, על היצירה המוזיקלית והמלחמה;
ומחקריו הראשוניים והמקיפים על ההמנון הלאומי התקוה, ועל המחול של ברוך אגדתי. כמו כן,
היה שנים רבות מבקר תרבות ומוזיקה בעיתונים "דבר", "דבר לילדים" ו"הפועל הצעיר".
בשנותיו הראשונות בארץ ניגן בתזמורת של האופרה הארצישראלית מיסודו של מרדכי גולינקין.
הוא השפיע וניצח על מקהלות רבות: מקהלת פועלי תל אביב בשנים 1924–1935,
מקהלת בית הכנסת בימים נוראים בברלין, מקהלת "עונג שבת" ב"אהל שם" בתל אביב
שהקים המשורר חיים נחמן ביאליק, ומקהלת האוניברסיטה העברית בירושלים.
הכינוס הראשון של מקהלות בארץ ישראל התקיים ביוזמתו ובניצוחו בעין חרוד ובתל יוסף
בשנת 1925.
בשנים 1928–1933 נסע מדי שנה לברלין לנצח על מקהלה בשירת הימים הנוראים ולהשתלם שם
בניצוח אצל פרופ' זיגפריד אוקס בברלין. שם פעל גם בחוגי המוזיקאים היהודים המזרח-אירופאים,
שתיעדו, עיבדו ופרסמו את המוזיקה העממית היהודית. כמו כן השתלם בקורסים בפדגוגיה
מוזיקלית בדרזדן.
רבינא לימד מוזיקה בכמה מסגרות: תחילה בקונסרבטוריון "שולמית" ובגימנסיה הרצליה,
ואחר הורה וניהל את בית ספר למוזיקה "תורת לוִוים"; כמו כן, לימד בבית ספר למוזיקה בחיפה
ובתוכנית "הקונסרבטוריה העברית". המלחין גיל אלדמע נמנה עם תלמידיו הרבים.
במקביל, עסק רבינא רבות בהנחלת הידע המוזיקלי לציבור הרחב בסדרות של הרצאות;
מלווה את הסבריו המפורטים בנגינה על פסנתר, כאשר הוא מתבל את התאוריה בדוגמה מושמעת.
גם ב"קונצרטים לנוער" שנערכו באולם "אהל שם", עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית
ובאורח קבוע היה מנשה רבינא המנחה והמסביר הנערץ על המאזינים הצעירים.
בשנת 1947 זכה בפרס אנגל על תרומתו למחקר המוזיקה בארץ ישראל.
רבינא נפטר בשנת 1968 בתום מחלה קצרה, בן 70 במותו. נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.
היה נשוי לבתיה (בת עזריאל שרָיֶיר, סוחר ועסקן מוותיקי "חיבת ציון" בקמניץ-פודולסקי[,
אב לדן ואיילה. בנו דן רבינא (1933–2010) היה פרופסור להנדסה אזרחית בטכניון,
ואשתו, ישראלה רבינא, היא פרופסור אמריטה להנדסה במוסד זה.
אח שני - זכור לי כמזמזם לעצמו דו רה מי פה סול ומתופף על השולחן.
סבא חזן.
אמא - למדה פיתוח קול, שרה אריות ולא ויתרה על קונצרט או אופרה.
משפחה מוסיקלית.
במשפחה כזו קיבלתי הכוונה מגיל צעיר שהחלה מנגינה על אקורדיון המותאם למידותי
שהוחלף בבוא היום לאקורדיון 120 בסים . את הידע הבסיסי רכשתי מסבתא שהיה חשוב
לה שאנגן.
בהמשך, למדתי אצל מספר מורים, ניגנתי בתזמורת ובעיקר זכור לי המורה הגרמני
שהיה מגיע לביתנו מדי שבוע, רכוב על אופנים, לבוש מכנסי חאקי קצרים וגרבי צמר חאקי
עד הברך. עולה חדש שדיבר אלי רק גרמנית כי השפה העברית לא היתה שגורה בפיו. הוא
היה קפדן ודיבר בקול סמכותי. בהחלט מוזר ושונה בנוף הישראלי.
ההתחלה היתה קשה לי. לא הבנתי גרמנית והתקשורת היתה בעייתית.
הוא היה אדם מבוגר, מגיע מיוזע אחרי רכיבה ארוכה שכזו.
המשמעת היתה כיאה ליוצא גרמניה.....
נדרשתי לנגן מדי יום ולהתאמן לקראת השיעור הבא עימו.
הורי הקפידו על כך, גם כשלעיתים היו לי עיסוקים אחרים והנגינה הפכה
להיות עול. זוכרת פעם אחת שאיכזבתי את אבי כשלא עמדתי בדרישה ולא התאמנתי כראוי. |
האקורדיון שלי הונח על הארון והורחק ממני ליומיים שלושה.
לא הייתי ילדה מרדנית. הייתי רגישה וממושמעת. למרות שחלפו עשרות שנים,
זיכרונות האירוע הזה זכורים לי היטב. האירוע הכאיב לי מאד בשל הסיבה שאיכזבתי את הורי.
אני, הילדה הטובה, השקטה והצייתנית.
זו התמונה היחידה עם האקורדיון הראשון שנותרה באלבום הילדות שלי.
לכו תסבירו לדור של היום, שפעם היינו חושבים על כל צילום. שהיו מצלמות עם סרטי צילום
ופיתוח כל תמונה היה באמצעות צלם מיומן עם מכשיר דפוס מיושן בשחור לבן.
התמונות היו נשמרות באלבום שדפיו שחורים ובין אחד לשני מפריד דף לבן שקוף.
כל תמונה היתה מודבקת עם פינות שחורות שהחזיקו את התמונה.
רק כעבור שנים עברו להמצאה של אלבומי כיסים...
היו ימים.
חלפו השנים, עבדתי, גידלתי ילדים והאקורדיון חיכה לי עצוב בפינה.
נותרו התמונות, ההוכחות! הזיכרונות!
