חוטמית זיפנית - זכרונות מבית אבא

הוספת כיתוב

מי חשב שפרח יעורר בי התרגשות וגעגועים לאבא שעזב אותנו לפני 25 שנה.?
גרנו בבית שהגישה אליו היתה באמצעות שביל, שלוש מדרגות ומשטח הנתמך על ידי עמודים שתמכו בבית דירות של 7 דיירים.
הגינה תמיד היתה מטופחת, עם צמחיית צל האמורה לשרוד בתנאים אלה.
הבית היה ברחובות, בסמוך למכון וייצמן למדע.
הורי שהיו אנשים אסטטיים בלבושם, בביתם והכניסה לבית היתה חשובה להם במיוחד, דאגו לטיפוחה של הגינה, הרימו כל פיסת נייר, או ענף שסיים את חייו ויבש.
אבא, אמא ושתי בנות. משפחה קטנה ומלוכדת.
בבית הקודם בן 4 דירות, אבי טיפח את הגינה המשותפת כי איש לא שם דעתו אליה. צמחו אצלנו תותים, בצל ירוק, גזרים וירקות, ממש משק אוטארקי קטן.
הגינה בבית החדש כבר היתה בעלת אופי אחר לחלוטין. הגינה היתה בקומת עמודים.
באחד מטיולי בטבע שלנו, נתקלנו בחוטמית הזיפנית היפיפיה והמרשימה בגובהה. איך אפשר להתעלם ממנה? היא זועקת "אני פה, תתייחסו אלי"
חלק מפרחיה יבשו ואבא אסף זרעים והעביר אותם לגינת הבית.
לימים משני צידי הכניסה פרחו להם בנוכחות מרשימה וורודה.
והיום..........ובמהלך השנים שחלפו, כל מיפגש עם היופי הזה........מעורר בי זכרונות וגעגועים לאבא. אבא שכל כך חסר לי.

וטיול ברחבי הויקיפדיה, מפגיש אותי עם המידע הבא.....לחוטמית פריחה בצבע ורוד, וגובה של 1.0 עד 2.0 מטר. שמה נובע מהבליטה באמצע הפרי המזכירה חוטם ומקורו בשם בערבית, ח'טימה. בעברית מכונה גם "ורד הקציר" או "ורד הקוצרים".

הגבעול ארוך ואינו מסתעף, מכוסה שערות קשות וזיפניות ומכאן התואר זיפנית. הפרחים יוצאים מבין העלים ונישאים על עוקץ קצר. הגביע בן חמש אונות, חמשת עלי הכותרת הורודים דמויי משולש הפוך מפורצים בראשם ואורכם כחמישה סנטימטר בבסיס. הפרח פתוח ובמרכז צלקת, עמוד עלי מוקף בצינור האבקנים. לצמח עלי שחלה רבים.

ברפואה העממית יש המשתמשים בנוזל של צמח החוטמית לריפוי פצעים, כוויות, שיעול ודלקות. את הניצנים של הפרחים אפשר לאכול כשהם מבושלים או כשהם חיים. ניצני הפרחים של החוטמית נחשבים תרופה למחלות בדרכי הנשימה.

החוטמית הזיפנית בישראל נפוצה בחבל הים תיכוני, בגליל, בכרמל, ביהודה ובשומרון במקומות שכמות הגשם בהם מגיעה ל-400 מילימטר לפחות. החלק מעל הקרקע של צמח החוטמית מת ומתייבש בקיץ. בחורף מתפתחת שושנת עלים ומתוכה עולה עמוד פריחה זקוף. הפרחים הוורודים רבים וגדולים מאוד, בגליל ובכרמל הפרחים כהים יותר ובגלבוע ובשומרון הם בהירים יותר. הצמח כולו שעיר וזיפני. הפריחה מתרחשת מחודש אפריל עד חודש יוני.

בשל יופיו והדרו, נשתלו פרחי חוטמית רבים לאורך כבישים מהירים בישראל ובמיוחד לאורך כביש 6, בו הן פורחות בשיא האביב (בעיקר בחודש אפריל ותחילת מאי). כמו כן נשתלו פרחים רבים מסוג זה בירושלים.

נוסטלגיה

"כשאתה חוזר לבסוף לבית ילדותך, אתה מגלה שלא לבית התגעגעת, אלא לילדות." ~ סם איווינג

ויקיפדיה

נוסטלגיה הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידיאליזציה שלו.

את המושג נוסטלגיה טבע בשנת 1688 יוהנס הופר, רופא שווייצרי, לתיאור תופעה אצל חיילים שווייצרים שנשלחו אל שדה הקרב רחוק מביתם. המונח הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס (νόστος), שמשמעותה שיבה הביתה, בעיקר ביצירות ההומריות, ואלגוס (ἄλγος), שפירושה כאב.

הופר הגדיר נוסטלגיה כמחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. במרוצת המאה ה-19 השתנתה משמעות המושג, וכיום אין מתייחסים עוד לנוסטלגיה כאל מחלה. מתקנים חברתיים שונים ביקרו את הנוסטלגיה כמנוגדת להיסטוריה, כריאקציונית וכאסקפיסטית. אחרים ראו בה תופעה חיובית, המאפשרת דיאלוג בין העבר להווה.
על פי רוב קשורה הנוסטלגיה לזיכרונות ילדות. כאשר אדם בוגר מבקר במחוזות ילדותו, הוא נזכר בעברו. התחושות המלוות זיכרונות אלה עשויות להיות נעימות ולעורר געגוע. חוויית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש עניין יסודי כלשהו מאז תקופת הילדות וכי יש צורך לחזור ולהתחיל הכול מחדש. נוסטלגיה (לטינית) פירושה - הבט לאחור בכאב. על כך כתב הסופר דייוויד סלע בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "...מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן..." מנגנוני הזיכרון ההפכפכים מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בקורט גוזמה ומשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר נוכחת המגינה מפני אימי ההווה.

לנוסטלגיה גם היבט תרבותי. אופנות רטרו מכתיבות חזרה לסגנונות העבר. אפשר לאתר זאת בתחומים שונים, החל בעיצוב המוצר ואופנה ועד סגנונות מוזיקה וספרות. טיפוח העבר מתבטא גם בחזרה אל השורשים המשפחתיים באמצעות טיולים, כתיבה ובניית עץ יוחסין, כמו גם חיטוט בארכיונים. הנוסטלגיה ואופנות הרטרו הן אבן שואבת עבור צעירים החותרים לייחד עצמם מסביבתם או המתגעגעים לדבר מה שמעולם לא חוו, אלא רק שמעו על אודותיו מהוריהם ומבני משפחתם המורחבת. העבר הערטילאי הופך בעקבות מעורבותם הרגשית לישות חיה ואהובה.

נוסטלגיה שוטפת לאחרונה את כולנו. כל אחד חוזר למחוזות ילדותו בעקבות דפי "זיכרונות הילדות" נפתחו ברחבי הפייסבוק. רשת חברתית כשמה כן היא. מחברת בין כולנו . מפגישה בינינו מעל הדפים והמילים. התרגשות רגעית וממשיכים הלאה.

תמונות שמחזירות אותנו לחיק הילדות.  כולנו נוברים באלבומי הילדות הדהויים ושולים משם תמונות. באמצעים הטכנולוגים העכשוויים, מעלים ואז מחכים לתגובות, לייקים, או איתות מחברי ילדות מהעבר שנעלמו מחיינו במשך עשרות שנים.

זיכרונות מגן הילדים, הגננת שכבר כמעט נמחקה מזיכרונינו. המורה מהיסודי שהקדישה את חייה לתחום החינוך והפכה ל"מורה לחיים". חברים לכתה שחלקם אפילו זיכרונם אינו שמור עימנו. נעלמו על רצף הזמן ואין לנו שום מידע מה עבר עליהם במהלך השנים.

חפצים מן העבר שפסו מן העולם ושמורים לפרק הזמן ה"קדום" של פעם.....תמונותיהם צצות פה ושם ומחזירות אותנו לשם.....לעבר הרחוק. המחשבות מציפות, איזו התקדמות טכנולוגית.....

מי מאיתנו אינו מתגעגע לנוף ילדותו? איך אפשר שלא?

גדלתי ברחובות, מול "מכון וויצמן למדע". ליד הפקולטה לחקלאות. שני מוסדות אקדמיים שסחפו אליהם זרים מכל רחבי העולם. מדענים מלוכסנים, כהי עור, שונים כל כך מאיתנו. אחרים. 
אז באותם הימים שהסתובבו בה חקלאים במכנסי חאקי קצרים, כובע טמבל, חמורים רתומים לעגלות, עיבדו פרדסים במבואות העיר, מקום בו שוכנת היום קריית המדע. תימניות ביישניות ואצילות בבגדים שמרניים רקומים כמו בסרטים, עוטפות תפוזים בבתי האריזה הסמוכים.
הבתים היו דלילים, שדות של פרחים, נרקיסים, כלניות ואירוסים
רכובים על אופנים צנועים, רכבנו בין בתי החברים וכך התניידנו ממקום למקום, נפגשים ב"קן של הצופים".
הבגדים היו צנועים, נעליים קיבלנו רק בחגים. בין לבין היו חותכים בסכין חדה את קצה הנעל כדי לאפשר לאצבעות הקטנות מקום לגדול...
טלביזיה לא היתה אז בנמצא, מי ידע מהו המושג "מסכים" ?  ששולט היום בחיי כולנו
ובעיקר בקרב הילדים והנכדים.
הרדיו היה גדול ומגושם. מי מאיתנו לא חיפש מאחור מי המדבר מתוך הקופסא החומה?
הזיכרונות של ארוחת השבת, ההתפרקדות על הספות לאחריה, השיחות המשפחתיות לאורך שעות ארוכות עד אשר היינו נפרדים לדרכינו מחכים לשבת הבאה, למיפגש הבא.

איש לא הרכין ראשו לעבר מסך, מי בהסתר מתחת לשולחן ומי מעליו. זה שפרש והתנתק מהשיחה ואצבעותיו נעות במהירות מסחררת על המסך, משדר לכולם שיש לו חיים אחרים אולי הרבה יותר מעניינים.

לבת המצוה קיבלתי ספרים "גדולי עולם" "ארצות תבל". את החגיגה עשו בצניעות לא נתפסת היום.

את החלב מילאו בבקבוקים שהמתינו עם מטבעות בתוכם ליד הדלת.
ירקות מכר לנו הירקן השכונתי, רכוב על חמור ועגלה. ארגזי עץ ובתוכם מבחר דל ועלוב.
את הקרח הביא בקרבת ביתנו, העגלון שצלצל בפעמון כבד כזה שהיה משמש בבית הספר להכרזת זמן ההפסקה הבאה עלינו לטובה.
בבית חיממו לנו מים בעצים שנאספו בכל פינה.

!הכל היה כל כך אחרת.    לא צעקנו בראשי חוצות כי המדינה חייבת

.הכל עשינו בעשר אצבעותינו. לא ציפינו שאחר ידאג לצרכינו
 חסכנו כל פרוטה לתקופת הלימודים לאחר הצבא
  ?מי חשב על טיסות לחו"ל
. על מכוני כושר וספא
על לק ג'ל ומכוני יופי
על בוטוקס וניתוחי חזה
 על מסג' וסאונה
על מעצב שיער
תוספות שיער והדבקת ריסים
 סטייליסטית צמודה
על ג'קוזי וארוחות בוקר בבתי קפה
 על כרטיסי מועדון וכרטיסי אשראי
על מכשירי חשמל במטבח - שאופים, מערבלים, חותכים, מקלפים
 על מכונית היברידית
ג'יפ שחור 
GPS
WAZE
טלפון חכם
אינסטגרם
WhatsApp
YouTube
מצלמה צמודה לטלפון

?אתם קולטים מה קרה לנו במהלך השנים

אז נוסטלגיה זה נחמד
אבל תתחילו לחייך
מספיק להתלונן ולבכות
לנצל רשתות חברתיות
כדי להסית ולכפות על האחר
.להגיב באלימות כי המיקלדת מאפשרת

חייתי שנים בניו יורק הגדולה והקרה.
."האמינו לי "אין לנו ארץ אחרת" יש לנו "ארץ נהדרת

הרהורים על אמהות, משפחה ובת שבגרה.

אמש חגגה בתי הבכורה, את יום הולדתה.

עבורי, בזיכרונות, תישאר תמיד הפיצפונת הקטנה.

הראשונה שקראה לי אמא.

שעמדה בלול, עמוס המשחקים ומשם סללה את דרכה, בהגייה ראשונית של מילים.

אני אולי קצת מתכחשת לעובדה שהיא כבר אמא לשלושה, אדריכלית מצליחה, נוסעת לכנסים בינלאומיים, עצמאית כבר שנים.

אני נאחזת בעבר, משייטת על פני זיכרונות רחוקים. בוחנת היכן אני הייתי אז בגילה (היום).

מביטה בילדיה/נכדיי ומחפשת דימיון, גנים שעברו מדור לדור, כשרונות, תכונות ומראה חיצוני.

חוזרת אל חדר הלידה ההוא, ההתרגשות, החוויה להפוך מבחורה כל כך צעירה........לאמא! החויה לאחוז תינוקת שופעת שיער, מקסימה מהדקה הראשונה.. ולהבין שהיא שלך.

להבין שמהיום, יום בו הגיחה לעולם, תלווי אותה לאורך דרכה שתסלול לעצמה, תשמרי ותגני, כמו אמא לביאה.

תמיד תהיי אמא שלה, עד נשימתך האחרונה.

אני נשארת עם השלושה, משחררת אותה לבוקר יום הולדת עם חברה. מביטה בילדים, מביטה בבית שבנתה לתפארת, הקירות שתכננה, כדי שיהלמו את צורכי המשפחה שלה. ואני מהרהרת, נותנת לעצמי את הפריבילגיה לרחף על פני עננים אחרים, לשקוע אל העבר ופשוט להיזכר!!!

בימים אחרים, שנים רחוקות, גילאים צעירים, התמודדויות אחרות.

מהרהרת בשנים שחלפו ביעף. במאורעות שפקדו במהלך המסע, הלידה, הגן, בית הספר, הנסיעה לגור בארץ אחרת, ההתמודדות עם שפה זרה, תרבות אחרת, החזרה לארץ לצבא כמתנדבת, החבר שהפך לבעל, הנישואין, הלימודים בטכניון תואר ראשון ועוד הצטיינות בתואר השני, לידת הילדים, הראשון שקרא לי "סבתא", ההצלחות, הקריירה, לצד קריאת הספרים, הסדנאות והחוגים שהיא אוספת לרפד את הרוח בנפשה.

הכשרונות והתכונות שראינו אז......כיצד הם באים לידי ביטוי במי שהיא היום!

ואני שוקעת לזכרונות, למחשבות......כי זה אינו רק יומה........יום הולדתה, זהו יום משמעותי עבורי - אמא שלה.

גם לאמהות מגיע לחגוג! זה תמיד יהיה היום גם שלנו.........גם אם הוא נטוע בעבר הרחוק! זה גם היום שלנו.

אנחנו אמהות, ואפילו כבר סבתות......אנחנו חוגגות אחרת, בדרך יותר דוממת ושקטה.

דרך של מחשבות, זכרונות, הרהורים ואולי אפילו דמעות.

של אושר, התרגשות, סיפוק לראות את תוצר ההשקעה של שנים.

אולי מותר לנו להגיד בקול.......שזה גם קצת.....בזכותנו!

והדמעות זולגות וזולגות.

דמעות של אושר מהולות בגעגועים לימים שחלפו ונטשו מהר כל כך!

מזל טוב ילדה אהובה שלי!

גאה בך! ומאושרת כל כך שאת שלי!

יום הולדת שמח!

"כל שתבקשי - לו יהי".

מאחלת לך מעומק לבי !