תקופת הקורונה והבידוד החברתי תרמה לגלישה לעולם המחשבות, הגעגוע לעבר, זכרונות שצפים, מחשבות על העתיד.
באותם הימים נפרדתי מקבוצה שהקמתי והיתה מאד משמעותית עבורי. התנהלה שנתיים נפלאות והגיעה לפרשת דרכים מעוררת מחשבות והחלטות מחודשות. היו יסורי פרידה , התלבטויות, לילות ללא שינה. השוויתי את התהליך לפרידה מילד שילדת ואתה מוסר אותו לאימוץ, בכאב, בנדודי שינה והצפה רגשית.
אני אדם שורד. שרדתי ימים קשים בחיי שלא אני האמנתי והסביבה חששה לי בשל אופיי עדין, רגיש, רגשני, מסתגר, מתמודד כדי לא להעמיס על אחרים.
תוך כדי נבירות פנימיות והתמודדות, יצאתי לחפש אחר פרוייקט חלופי. יצאתי לתור אחר ימים רחוקים וחברים שנעלמו מחיי בגיל 18, בסיום התיכון כשכל אחד יצא לדרכו. החלטתי להקים קבוצת וואטצאפ ולאתר את החברים שפרחו מן הקן החם של גיל ההתבגרות ויצאו לחיים חדשים. התגייסו לצבא, יצאו ללימודים, נישואין ולידות, עבודה, עול ומשפחתיות.
חשבתי על כך שכולנו כבר בגיל השלישי, סבים וסבתות, השנים חלפו/חולפות ואלה שנותרו - אוזלות. זה הזמן להתחיל במשימה ולצאת לדרך מרגשת. סוג של "מדור לחיפוש קרובים". שיתפתי את חברתי מאותם הימים, היא בדאגתה לי, חששה שאפגע, שאתאכזב וניסתה לגונן. הפעם החלטתי שאני לא נכנעת ולא מוותרת. היא חזרה ואמרה לי "למה שתחפשי לך שוב פרוייקט שיגרום לך תסכול וכאב?" ידעתי שהיא אומרת זאת בדאגה כנה. פתאום צץ לו החלק של העקשנות של גיל ההתבגרות והחלטתי לצאת לדרך. היו בי געגועים אמיתיים לאותם הימים. לחברים שלי, איתם התנתקו הקשרים. אלה איתם יש לי זכרונות מתוקים של ימים רחוקים, צחוקים, תעלולים, "שיגועי" מורים, טיולים, מסיבות, דיונים סוערים, מחנות גדנע, מבחנים ושיעורים.
2-3 חברות מהן לא נפרדתי מאז אותם הימים. אחרים נעלמו מהרדאר ולא היה לי שמץ של מושג, מה עלה בגורלם . ככל שחלפו הימים, הלבטים הוחלפו במחשבות ומשימות. זהו.....פותחת מדור לחיפוש קרובים, בסגנון תוכנית הרדיו האגדית מימים רחוקים.
שיתפתי עוד חברה אהובה, הצלחתי לגייס אותה לעזרה, חדורות מטרה וחדוות נעורים יצאנו לחפש אחר החברים, בשיטת חבר מביא חבר.
ניסחנו "קול קורא" לאתר את הנעלמים. כל אחד שהתחבר אלינו התקבל בברכות והתרגשות. מיום ליום הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. ההתרגשות תרמה לי לחידוש תאים רדומים בימים הקורונה העגומים. עוררה בי תקוה.
כן, היתה הסתייגות מחשיפה, אחרים התחברו מהר יותר ושיתפו בכתיבה. כל אחד ספון בביתו, רחוק ממשפחתו, ילדיו ונכדיו. מנסים להתמודד עם המגיפה שנפלה עלינו ובודדה אותנו בימים לא פשוטים.
חודשים ארוכים שאנחנו מתקשרים בקבוצה, משתפים, מברכים חולקים. ממשיכים לחפש חברים אבודים. נפרדנו ממספר חברים שפרשו לעולם אחר ועזבו אותנו בשל מחלות שהכניעו. היו הרבה הפתעות כואבות, תדהמה וצער.
מנסים לחדש קשרים, להשלים את החסר, להנות זה מזה. להזכיר פרשות קטנות מהעבר שגורמות לנו לחייך. חולקים ימי הולדת (כמה כיף שכולנו בני אותו גיל) אין הסתרות, הכל גלוי.
הקבוצה גורמת לי אושר גדול. אמנם מספר חבריה מועט, אבל אנחנו בונים על איכות, לא על כמות.....האוירה מכבדת, נעימה ומפרגנת. כיף לכולנו.
זו היתה החלטה נכונה וטובה, הגורמת לי סיפוק ושמחה.
מייחלת לעוד ועוד ימי בריאות, שיתוף והנאה.
