גדלתי במשפחה מוסיקלית
היה ברור שבאווירה כזו חייבים לקחת חלק ולנגן.
אימי ז"ל ניגנה מגיל 4 על פסנתר.
למדה פיתוח קול.
ניגנה בקונצרטינה וליוותה בגני הילדים וביה"ס בו לימדה לאורך שנים.
סבתי, היתה שחקנית תיאטרון אידיש.
ניגנה ולימדה נגינה בפסנתר ואקורדיון.
דודי (אחיה של סבתא) היה מנשה רבינא,
מוסיקאי ידוע שכתב מילון
מוסיקה והיה מבקר התזמורת הפילהרמונית.
מגיל צעיר התלוויתי אליו לקונצרטים בתל אביב.
כמו כן, למערכת העיתון למסירת הכתבות שכתב.
ימים אחרים של פעם. הכל היה שונה כל כך.
את האקורדיון הראשון קנו לי עם 80 בסים בהתאם למידות גופי.
היה לי מורה דובר גרמנית שהיה מגיע לביתנו ברחובות כשהוא רכוב על אופנים מראשון לציון. לבוש במכנסי חאקי קצרים, גרבי צמר חאקי עד הברכיים.
בהחלט מוזר ושונה בנוף הישראלי.
ההתחלה היתה קשה לי. לא הבנתי גרמנית והתקשורת היתה בעייתית.
הוא היה אדם מבוגר, מגיע מיוזע אחרי רכיבה ארוכה שכזו.
המשמעת היתה כיאה ליוצא גרמניה.....
נדרשתי לנגן מדי יום ולהתאמן לקראת השיעור הבא עימו.
הורי הקפידו על כך, גם כשלעיתים היו לי עיסוקים אחרים והנגינה הפכה
להיות עול. זוכרת פעם אחת שאיכזבתי את אבי כשלא עמדתי בדרישה ולא התאמנתי כראוי. האקורדיון שלי הונח על הארון והורחק ממני ליומיים שלושה.
לא הייתי ילדה מרדנית. הייתי רגישה וממושמעת. למרות שחלפו עשרות שנים, זכרונות האירוע הזה זכורים לי היטב. האירוע הכאיב לי מאד בשל הסיבה שאיכזבתי את הורי. אני, הילדה הטובה, השקטה והצייתנית.
זו התמונה היחידה עם האקורדיון הראשון שנותרה באלבום הילדות שלי.
לכו תסבירו לדור של היום, שפעם היינו חושבים על כל צילום. שהיו מצלמות עם סרטי צילום ופיתוח כל תמונה היה באמצעות צלם מיומן עם מכשיר דפוס מיושן בשחור לבן.
התמונות היו נשמרות באלבום שדפיו שחורים ובין אחד לשני מפריד דף לבן שקוף. כל תמונה היתה מודבקת עם פינות שחורות שהחזיקו את התמונה.
רק כעבור שנים עברו להמצאה של אלבומי כיסים...
היו ימים.
מדבקות פינות לתמונות.
אכן היו ימים... להרבה ילדים בימינו אין תמונות - מצלמים הרבה אבל לא מדפיסים
השבמחקפעם לאקורדיון היה מקום של כבוד. לפחות כמו פסנתר. היום הוא כמעט נעלם. לי יש מקום מיוחד לאקורדיון ולצלילו
השבמחק