50 שנה ליום הכיפורים האומלל הזה,
בחיי המדינה ובחיי הפרטיים.
בורחת ממנו כמו בכל שנה
והשנה במיוחד כשה"חגיגה" גדולה.
"חוגגים" לו יום הולדת 50 שנה!
נוברים בארכיונים, בניירת, בסרטונים,
מראיינים אלופים שעוד נותרו בחיים,
עם שיער לבן ופנים נפולים.
כולם דנים במלחמת יום הכיפורים.
ישובים מול המסך - מזועזעים.
אני מתרחקת ומתכנסת לי באחד החדרים.
מסרבת לשמוע, לגעת בכאבים.
מי אמר ששריטות מחלימות עם השנים?
מי אמר ששוכחים?
מי אמר שהימים יותר קלים?
שהסיוטים נמחקים?
שרגשות מתכהים?
מחכה שתעבור כבר... יום הכיפורים!
כל שנה כשאתה מגיע
הגוף זועק ולא רגוע.
המראות חולפים - אמבולנסים, מסוקים, בתי-חולים.
אלונקות, אינפוזיות וחיילים פצועים.
אנקות כאב וניתוחים שלא נגמרים.
התמודדות של הסובבים
למרות שהם... הפחות חשובים,
אבל נושאים בנטל, כואבים, מתמוטטים ומתמודדים.
מגייסים כוחות ובחוסר ברירה ממשיכים.
הזיכרונות הפרטיים צפים ומתחזקים,
לא, איני זקוקה לתזכורת של 50 השנים.
הם אלה ששינו לי את החיים.
נושאת אותם איתי כל הימים,
ימי חול, שבתות וחגים.
הם צפים ועולים ולי מזכירים
שלפני כן - היו חיים אחרים.
המסלול השתנה וקיבל צבעים לא מוכרים.
אפורים, כהים ולא מעט ימים שחורים.
אלה הנוטים להשוות מי סבל יותר
זיכרו - לכל אחד מאיתנו סיפור אחר!
בתיק הגב העמוס של החיים
ישנו תא כבד - עליו כתוב...
שביר! "Fragile"! מלחמת יום הכיפורים!
תיק שנישא על גבינו עד סוף הימים.
