הנכדים הקטנים, להם חיכינו שנים
גדלים במהירות, שינו ממדים
והנה גם הם ...מחוברים למסכים.
לא יושבים עוד על הברכיים...
כבר לא עושים "מחה כפיים"
לא משחקים מחבואים
לא רוכבים בבית - על אופניים.
המילים הראשונות שהעלו אצל כולנו חיוך
קיבלו גוון אסרטיבי ואוצר מילים מעורר תמיהה.
האמירה "לא בא לי"... שאיפיינה גיל שנתיים שלוש,
הפכה ל"בא לי!" ברור ותובעני.
הבגדים שסרגתי הפכו קטנים
אולי יתאימו רק לבובות ולדובים.
נזכרת באותן השעות, שאחזתי בחוט הצבעוני ובמסרגות
וסרגתי עין אחר עין, שעות של עבודה - באהבה גדולה.
והנה, עוד בגד קטן נערם בערימה...
ואני מתכווצת וחושבת לעצמי...לא די שגדלו הילדים
גם הנכדים כבר גדולים...והבגדים כל כך קטנים!!!.
הימים חולפים במהירות
ועמוק בפנים........ההרהורים מציפים
רצות המחשבות!!!
