כולנו יצאנו מזועזעים מתוכנית הטלביזיה אמש של אמנון לוי "הפנים האמיתיות של ביה"ח".
גם אני.!!!
http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1172522
בדיוק שנה חלפה מאותו סיוט שעברתי
שתיעדתי.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5142501
אמש הבנתי שיכולתי להיות בקלות אחת מתוך 4.000-6.000 מתים בשנה בבתי החולים.
התמונות שבו אלי.
תחושת הבדידות במיטה הקרה, צפיפות נוראה של כמעט נגיעה בין מיטה למיטה,
אפופת ריחות קיא באויר, אוכל שהובא ע"י אורחים הגודשים את החדר כאילו היינו עוד פארק ביערות הכרמל , חסר רק המנגל....
הדיבור בקול רם, חוסר הכבוד לחולה. האחיות המדברות בקולי קולות בעת החלפת משמרות ועוד...
מי מהחולים מגיע לאישפוז שמח וטוב לב? מי?
באנו למצוא מזור, עזרה, לחוש בטחון, הגנה, לחפש אוזן קשבת, לקבל הסבר, להבין את הגוף שלנו. כן הוא שלנו!!!
איני מוצאת לעצמי מרגוע מאז השידור.
הוא נגע בפצעיי, חשף אותם שוב לקור ולכאב.
עורר עוד שאלות על כל אלה שכבר היו.
גיליתי שם, במחלקה הפנימית, שאולי יש לי OCD שלא היה לי מעולם.
שוב ושוב קמתי מהמיטה כדי לשטוף את ידי. היתה לי דחיה מלגעת במגירה, בדופן המיטה
כשראיתי את כח העזר מנקה כלאחר יד.
פניתי, בעדינות, כי רק כך יודעת!!!
ביקשתי.
חטאתי את ידי בנוזל החיטוי הכחול עד כי עורי יבש.
התקלחתי והחלפתי בגדים שוב ושוב.
התחושה היתה קשה.
איך אני בורחת מכאן? חשבתי לעצמי!
כמו אסיר המתכנן בריחתו מן הכלא.
את הלילה בו הקיאה שכנתי על הרצפה, בשטח הצר המפריד בין מיטותינו לא אשכח לעולם.
היא הקיאה משך ימים - כי זה היה שורש הבעיה איתה הגיעה לאישפוז.
ביקשתי בדחילו, את האחות לדאוג להרחקת המפגע התברואתי הזה. הייתי מחוברת לצינורות. לא היה לי לאן לברוח.
זכיתי לתגובה "זה לא תפקיד של אחות לעשות זאת, יש כח עזר".
בהינף יד הטילה סדין על הקיא ויצאה.
נותרתי המומה.!!!
חיכיתי וכלום לא קרה. איש לא הגיע בשל שעת הלילה המאוחרת.
ניתקתי המוניטור על דעת עצמי, לקחתי כסא והתיישבתי מול "דוכן" האחיות.
בפתח חדרי.
את מבטיהן העוינים של האחיות לא אשכח. הן לא אהבו את נוכחותה של הזרה הזו המפריעה לשיחת החולין שב"היכל".
שוב ושוב ניסו לשלוח אותי חזרה למיטתי.
חשבתי לעצמי "האם מישהי מכן היתה יכולה לשכב בתוך קיא של אחר?"
האם זה אנושי? אך הס מלאמור זאת בקול.
האם המקצוע הופך אותן לאדישות? ואני לתומי חשבתי שכל אחד מאיתנו בוחר לעסוק במה שהוא מאמין,
אוהב, יכול לתרום, רכש ידע מתאים!
איך קורה שבמקום העבודה שלי אני כה מוערכת, משפיעה, בעלת דעה, משכילה, נבונה
וכאן אני הופכת ל"אשה בפיג'מה, עוד אחת ברשימה".
בית חולים אוניברסיטאי - כך הוא מוגדר.
הם מציפים את המחלקה הצעירים הללו וכבר ממדרים את עצמם מגיל צעיר כל כך
בטרם רכשו את התואר עד תומו.
כבר אז הם הופכים קשים להשגה.
המתמחה שדיבר איתך היום, מחר כבר מפנה ראשו בטענה שהוא אחראי על חדר אחר.
אין אבא אחד. יש תחושה של רכבת, עולים ויורדים בקרונות.
בדידות נוראה.
בביקור הרופאים לא מדברים איתך. מדברים עליך.
כי מה אתה מבין? יש לך רק תארים בפסיכולוגיה, קרימינולוגיה, יעוץ, לימודי תרפיה.
מי אתה?
בפיג'מה כולנו אנלפבתים. לא מסוגלים לקבל הסבר לגבי הגוף שלנו.
איש לא חייב לנו מאומה.
ואם אתה לא דובר ערבית או רוסית, ואתה רק צבר בן המקום - מיום לידתך,
אזי אתה נחות שבעתיים בארץ מולדתך!
איזו ברת מזל אני, שזכיתי בחתן רופא.
כמה עצוב שהוא בדיוק מעבר לים.
איזו ברת מזל אני ...שיש סלולרי. - תקשורת עם העולם החיצון...
שיש לי הסברים ממנו, תמיכה ממנו ומילות עידוד רק ממנו.
איזה מזל שעל פי תמיכתו קמתי יום אחד מתוך מחלקת הבידוד הנוראית
(כשרק אני היחידה שקמה שם מהמיטה, אז מדוע צריך חדר רחצה פנוי? אפשר לאחסן בו כסאות ועוד...).
לבשתי בגדי חולין וביקשתי לצאת משם
לפני שאתדרדר עוד יותר
וביקשתי לעזוב וללכת הביתה.
לחזור אל רופא המשפחה שלי, לשוב לשפיות בהדרגה
אחרי כל הסיוט הנורא .
חציתי את הכביש עם תיק קטן בידי,
הוצאתי את המצלמה וצילמתי את בית החולים מבחוץ.
כן, הפעם מבחוץ.....מתרחקת ממנו במהירות !!!
חלשה אחרי שבועיים וחצי של אישפוז
עליתי בכוחות אחרונים על מדרגות האוטובוס
ונעלמתי .....
נשמתי את אויר חיפה המזוהם לתוך ראותיי
אבל לפחות היה זה אויר של חופש!
מהרשת.
ניסיתי לשכוח!!!.
אמש שוב הכל צף ועלה.
הייתי אחת מהסטטיסטיקה הנוראה.
גם אני נדבקתי בחיידק בביה"ח.
היום כבר הכל נראה אחרת.
שוב כואבת ה"צלקת"....
זו שבלב היא שוכנת.
"זו לא את.......זה אנחנו!!!"
החיידקים הם כאן משלנו...
כך אמרו לי הרופאים...
שם בבית החולים!!!
למול דמעותי... והעלבון שנחת עלי.
