יום רביעי, 29 באפריל 2020

ללא סוכר!

 



  גזירה חדשה -          משטר שמירה על כמות הסוכר.

           פגישה ברשת עם מתכון של חגית אלקבץ, הכריח אותי לעשות שינוי למתכון עפ"י הצרכים שלי.

המתכון קיבל טוויסט שונה...אבל לא היתה ברירה.

  קשה לוותר על סוכר. לא פשוט בכלל. העיקר שאוכל למצוא תחליפים.

אז.........כדי שאזכור לפעם הבאה!

בקערה א - לערבב 250 ג' גבינה 5% , חצי שמנת חמוצה, שקית ממתיק, ביצה, 2 כפות קורנפלור,

2 כפות פודינג וניל, תמצית וניל.

בקערה ב - 1 יוגורט, 3 כפות קורנפלור, 1 שמנת חמוצה, 2 שקיות ממתיק, תמצית וניל, 1 ביצה,

 1+חצי כוס חד פעמית עם קמח תירס, חצי כוס חד פעמית קמח מלא, שקית אבקת אפיה,

              חצי כוס חד פעמית שמן, 20 ג' חמאה מומסת. כפית קינמון.


בתבנית פיירקס להניח חצי מכמות קערה ב', להניח תכולת קערה א, לכסות בשארית מקערה ב'


לאפות עד שמשחים.


אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה.: פשטידת כרובית.

אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה.: פשטידת כרובית.:   עוד ארוחת שבת לא אוהבת להכין את אותו מתכון...משעמם! מן שגעון שכזה. אז מה הפעם? פשטידת כרובית ראש כרובית . פרח...

יום שני, 27 באפריל 2020

יום הזיכרון בימי הקורונה שנת 2020




ND יום הזיכרון תש"ף - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה מצויין במהלך מגיפת הקורונה מבלי יכולת ללכת לבתי העלמין



מחשבות ותחושות!

עוד שנה של כאב והתמודדות.....עוד צפירה!

עוד התייחדות בחולצה הלבנה

דמעות על לחי,

בקבוק מים קטן ביד, כיפה מכסה שיער שהלבין.

 מדבקת זיכרון על הדש... וזר ביד רועדת.

רק האבן נותרת דוממת! 

פרחים צבעוניים סביבה.

חלקת האדמה הקטנה שתמיד מטופחת ופורחת

כל ימות השנה, בהקפדה רבה.

והשנה, ימי קורונה, שונים מתמיד.

מבקרים טיפין טיפין בינות הקברים.

חיילים במסיכות וכפפות מפוזרים במדים מחיילות שונים.


ואתם שם.....יפי הבלורית והטוהר.

הותרתם בנו זיכרונות והרבה כאב של אבדן

כיביתם את האור שעטף אותנו

וקר לנו.. וחשוך כל כך!






לא נשכח גם אתכם, לובשי המדים, לוחמים, ששילמתם בגוף ובנפש

במלחמות ישראל!

מתהלכים ביננו, פגועים כל כך,

גאים, מסתירים ומחרישים.

רק המבט רומז במעט על הסערה המתחוללת.

מרוכזים בכאבכם, עמוק פנימה,

נושאים עימכם את צער השתיקה.
 

כי "לנו, לכולנו, אין ארץ אחרת - גם אם אדמתנו בוערת"!

התמונות שבאלבום




תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏תקריב‏‏‏


זוכרים איזה אלבומים היו לנו פעם פעם?

היו אלבומים די קטנים עם דפים שחורים
אח"כ "משוכללים" עם דף פרגמנט מפריד ביניהם.

והיו כאלה עם פינות מעוטרות לתמונות

ואח"כ אלבומי כיסים.

ומה היום בעידן החדש?

כבר לא מפתחים תמונות, הן שמורות בתיקיה במחשב
לפעמים הוא קורס, אבוי לנו

מצאתי את האלבום ילדות הישן שלי.
עמוס בזכרונות.
ילדה קטנה עם הורים צעירים.
אב מאושר ששרד את השואה וחובק תינוקת משלו
אחרי הגיהנום שעבר
לפתע יש תקוה, התחלה חדשה.
חיים חדשים בארץ המיוחלת שאליה עשה דרכו בדרכים לא דרכים
על פני ארצות וימים.


מביטה בתמונות עם השמחה והתמימות
עם החיוך והצחוק.
האקורדיון והספרים.
תמונות משפחה גרעינית של הורים ו-2 ילדים.




אצל אבא, כל לידה של ילד יהודי היתה ניצחון על הגרמנים


 מחייכת אל העולם

בוחנת. הסקרנות לגלות כבר החלה

אהבה ענקית לבובה נורית



עם סבתא אהובה שליוותה אותי רק עד גיל 12
הסבתא היחידה שהיתה לי.

בובה נורית שפוקחת ועוצמת עיניים.
בגדים שאמא תמיד רקמה לי.




אמהות מוקדמת.



למי אין צילום כזה בסטודיו של הצלם?
הצלם היחיד ברחובות.
החדר עם הוילונות הכהים ואורות בוהקים.



נראה שיש שם משהו מרתק....




עם האקורדיון הראשון שלי.
כשסבתא שחקנית תיאטרון אידי
ומורה לפסנתר ואקורדיון.
ודוד מנשה רבינא מבקר הפילהרמונית 
וכותב כתבות לעיתון.



מאז...לא הסתפרתי יותר. והשיער גדל וגדל עד עצם היום הזה.

והיום כשאני מוקפת בנכדות, הן אוהבות  לעשות לי תיסרוקות.

יש כיף גדול מזה?



יום שני, 20 באפריל 2020

זכרונות דור שני לשואה.








אבא שלי. אליעזר בן נחום (אולייסקי) ז"ל

שורד שואה. ניצול מחנה קלוגה בפולין. יליד וילנה.
נותר בגפו.

הביא את אפר אביו נחום אולייסקי ז"ל לקבר ישראל.


נותרו הזיכרונות והם מלווים אותי במסע חיי,חיים לצידו של ניצול, עם סיוטי הלילה, זעקות קורעות לב מתוך שינה, התעוררות פתאומית עם דפיקות לב מואצות.
זיכרונות כואבים שלו, חילחלו לתוך חיינו, הדור השני לשואה!!!
הרבה משא בגוף אחד , הסתרות ושתיקות והרבה הרבה דמעות.
אחריות אין קץ, דאגות וחרדות לשלומה של המשפחה שהקים.
אדם עם כריזמה. חוכמה והומור, יופי פנימי וחיצוני, חום ונתינה אינסופית.
עורך דין מצליח שם בפולין הרחוקה, וויתור על החלום, כאן עם העליה הלא פשוטה וההתחלה החדשה במקום מבטחים. 

אבא! היית המיגדלור שלנו, הכתף, מוביל הדרך.❤️🏆🥇


תמיד אמרת "הלימודים הם החשובים, הם ההשקעה לחיים, את ההשכלה שום גרמני אכזר לא נטל ממני.
ההורים, המשפחה, הרכוש, הבית...נמחקו מעל פני האדמה!!!,
רק התארים, הידע וההשכלה פתחו לי דלתות כדי לשרוד, נותרתי
חסר כל ובניתי את חיי מחדש בזכות המטען הפנימי, הוא היה רכושי".


אבא שלי, זיכרך לא ימוש ממני לעד. ❤️😢❤️

יום שלישי, 14 באפריל 2020

ימי קורונה - פסח 2020





תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏, ‏טקסט שאומר '‏‎Osnat 2019-04-05 20:36‎‏'‏‏


היא הגיעה גם אלינו, עוד משלוח מסין
הכי משמעותי שהגיע משם.
אליאקספרס ירד מהכותרות
במקומו......
קורונה...קורונה...מאות פעמים ביום.
מספר הנדבקים, מספר המתים...
ימים עצובים.
הדלת סגורה, שכחתי כיצד היא נראית מצידה האחר.
ספונה לי בבית, מנסה להפוך את הלימון ללימונדה.
לסרוג, לקרוא, לבשל, לכתוב, לצפות במסכים
לנקות ארונות, לטפל באדניות.
ולחכות לימים טובים יותר.



לדעת שהנכדים רחוקים, זה החלק הקשה.
הרצון לסייע, לבלות איתם בעוד יום של אפיה, יצירה, שיחות והנאה...
ואי היכולת לעשות זאת.
התמונות הופכות לצללים
המחשבות עמוקות מאי פעם.
תקופה הזויה שלא חווינו כמוה.

ליל הסדר מגיע.
עורכת שולחן עם מיטב מאכלי החג
מפה לבנה, אגדות ונרות.






הטלביזיה פתוחה על ערוץ 12
מזפזפת לערוצים האחרים
כולם מתחרים על ליבו של הצופה בערב המיוחד הזה.
20.30 כולם נקראים למרפסות לשאול את הקושיות
אבל.....


המרפסות האחרות רחוקות
ואת החוויה אנו חווים מערים אחרות.

יום שני, 6 באפריל 2020

לנפוש בכפר בלום - חופשה ישראלית

נופש ישראלי בכפר בלום.



חייבת, חייבת להנציח את החופשה הזו

בכפר בלום.


מפה של כפר בלום




יש לי סיבה מוצדקת, זוהי חופשה אחרונה בהחלט לאחר 9 שנים באותו מקום עבודה.
החופשות תיזכרנה לטוב. היו מושקעות, אחת לשנה - זמן מנוחה.

והפעם בצפון (לאחר שנים באילת)
היו תהיות, מה מחכה לנו שם...
אז הנה הצצה התחלתית...







הלובי














 החדר
















פינת הקפה בחדר




מרפסת. חם. מצלמת מבעד לדלת הרשת



































איפה עוד ראיתם חדר אוכל כזה? צבעוניות כזו? אפשרויות ומגוון כזה?

                 הייתי בבתי מלון ברחבי העולם. גם אתם, אני בטוחה.

    היכן ראיתם שפע כזה? היכן? גלו לי.

            חייבים להנציח, כי מי יודע אם אשוב לשם?

                  המצלמה היא הכי הכי חברה - להנציח חוויה.

    אז אלה הזיכרונות שלי שאותם אני רוצה להקדיש לזוג מקסים שליווה אותנו במשך השנים.

זו היתה חופשה אחרונה שלנו יחד, צמודים, מטיילים, אוכלים יחד, צוחקים, מתלחשים, משתפים.

מי חשב שניפרד בכל כך הרבה כאב ודמעות מהחבר שעזב אותנו בשל מחלה ארורה.

א. אהוב כל כך....תהא מנוחתך עדן. זיכרונך לא ימוש מאיתנו לעד.

כותבת ובוכה. אתה כבר לא כאן לראות את הרשומה.

עזבת אותנו באמצע החיים. כל התחינות והתפילות שלי לא עזרו לצערי.

רציתי כל כך שתבריא, שתישאר איתנו. בעיקר בשביל האשה שכל כך אהבת.

אוהבים אותך ומתגעגעים כל יום כל שעה.

מסרבים להאמין!




מראות מיפן

                                            לא, אני לא ביפן למרות שרציתי.                           המקום הקסום  הזה מעורר בי סקרנות.       ...