50 שנה למלחמת יום הכיפורים.

                                             

                                                                    

                                                                                                                               מהרשת

                                               50 שנה ליום הכיפורים האומלל הזה,

     בחיי המדינה ובחיי הפרטיים.

בורחת ממנו כמו בכל שנה

והשנה במיוחד כשה"חגיגה" גדולה.

"חוגגים" לו יום הולדת 50 שנה!

נוברים בארכיונים, בניירת, בסרטונים,

מראיינים אלופים שעוד נותרו בחיים,

עם שיער לבן ופנים נפולים.

כולם דנים במלחמת יום הכיפורים.

ישובים מול המסך - מזועזעים.

אני מתרחקת ומתכנסת לי באחד החדרים.

מסרבת לשמוע, לגעת בכאבים.

מי אמר ששריטות מחלימות עם השנים?

מי אמר ששוכחים?

מי אמר שהימים יותר קלים?

שהסיוטים נמחקים?

שרגשות מתכהים?

מחכה שתעבור כבר... יום הכיפורים!

כל שנה כשאתה מגיע

הגוף זועק ולא רגוע.

המראות חולפים - אמבולנסים, מסוקים, בתי-חולים.

אלונקות, אינפוזיות וחיילים פצועים.

אנקות כאב וניתוחים שלא נגמרים.

התמודדות של הסובבים

למרות שהם... הפחות חשובים,

אבל נושאים בנטל, כואבים, מתמוטטים ומתמודדים.

מגייסים כוחות ובחוסר ברירה ממשיכים.

הזיכרונות הפרטיים צפים ומתחזקים,

לא, איני זקוקה לתזכורת של 50 השנים.

הם אלה ששינו לי את החיים.

נושאת אותם איתי כל הימים,

ימי חול, שבתות וחגים.

הם צפים ועולים ולי מזכירים

שלפני כן - היו חיים אחרים.

המסלול השתנה וקיבל צבעים לא מוכרים.

אפורים, כהים ולא מעט ימים שחורים.

אלה הנוטים להשוות מי סבל יותר

זיכרו - לכל אחד מאיתנו סיפור אחר!

בתיק הגב העמוס של החיים

ישנו תא כבד - עליו כתוב...

שביר! "Fragile"!  מלחמת יום הכיפורים!

תיק שנישא על גבינו עד סוף הימים.

                                                                  מהרשת

סלט המיונז של אבא

 

                                                                          

סלט תפו"א הוא סלט מיוחד עבורי שמחבר אותי כל כך לאבי ז"ל. 

הוא זה שהיה מכין לנו את הסלט בחיתוך מדוייק, לכל חג ושבת.

 הטעם...הטעם....שאיש לא יכול לעמוד מולו ולעצור. 

הקערה העמוסה התרוקנה לנגד עיננו ועברה מיד ליד.

 אני העדפתי את הסלט הזה על כל עוגת קצפת או שוקולד. 

יכולתי להשתלט על קערה כזו לבדי. 

כשאבא עבר לעולם שכולו טוב, נותר החלל. 

יום בהיר אחד החלטתי לנסות. 

כן, היה לו שם סוד שאסור לשכוח....השמיר שכל כך היה אהוב עליו. 

שמיר שנותן טעם מיוחד. השפים קוראים לזה...טוויסט.... אחרי שהעזתי...הכתירו אותי במשפחה כממשיכת דרכו.

לימים למדתי לעשות קיצורי דרכים ולזייף במסורת המדוייקת שהוא נהג להכין. 

בפומפיה של צ'יפס חתכתי תפו"א וגזר.

 בישלתי בסטימר (כן באדים) 

הורדתי מכמות המיונז, לא שכחתי את החרדל שהוא השתמש בו,

 מלפפון חמוץ, ביצה הקשה וכמובן השמיר שאהב.

נוצר סלט משלי...שעדיין כמו פעם...קשה לעצור מולו.

הוא קיים בעדות שונות, בצורות שונות, בשמות שונים, בוואריאציות כאלה ואחרות.

ואז מגיע הגיל...שאסור תפו"א כי הם מעלים את הסוכר.

 המיונז - את הכולסטרול...

המלפפון החמוץ את לחץ הדם (המלח)....

אז כדאי להנות כשאפשר ולהיזכר בבית ההורים. זיכרונות מתוקים.

"בילוי" בכרמלית החיפאית!

                                                                   מהרשת.

 איני מהמקטרים,

אבל אמש עברתי חוויה לא נעימה שחייבת לשתף.

אחרי שנים רבות וארוכות ממש, החלטתי להשתמש בשירותי ה"כרמלית" החיפאית.

בפתחה, בעיר התחתית עמד אדם בתפקיד הבודק.

לחמניה נלעסת בפיו וכוס בידו, ענה בחיוב לשאלתי "האם הכרמלית פעילה"?

המקום נראה עזוב ומדכא.

ירדתי במורד המדרגות המוזנחות, שחורות, בעיר התחתית כשפני למרכז הכרמל.

הרגשתי שאני בהארלם.

נזכרתי ב-7 שנות חיי בניו יורק בפרקים הפחות משמחים.

איך עירייה שמכבדת את עצמה לא עוצרת לחשוב?

להתייחס? לתת מענה? לכבד את עצמה?......

הרבה תיירים היו שם. דוברי ספרדית, אנגלית. חבורות, חבורות.

התביישתי.......ממש התביישתי.

ליכלוך, עזובה, מדרגות מזוהמות.

האם לא ניתן לטפח מקום ציבורי שכזה?

עציץ ירוק, תמונות/פוסטרים צבעוניים.

כניסה יותר מכבדת ומסבירת פנים?

מי רוצה לחזור לשם, למקום שמשרה עליך עצב ודיכאון?

נכון שנוח מאד לחסוך בפקקים, להגיע במהירות מהעיר לכרמל.

חזרתי עצובה. עד כמה העיר היפה הזו הפכה למוזנחת.

היכן כל העסקנים לקראת הבחירות?

נכון, יש לנו חזירים שהחיים עימם לא פשוטים,

תחנות אוטובוס מוזנחות שאמורות לשרת את אלה שאינם בעלי מכוניות,

מדרכות שבורות ומסכנות תושבים מבוגרים.

לא מספיק להשתומם מול הנוף היפה מולך, כשסביבך עזובה, לכלוך והזנחה.

עצוב לי! עצוב מאד.

שוב נעלה על מטוס ונשלם ממיטב כספנו ונטוס לשוויץ כדי לספר כמה נקי שם?

הכל תלוי בנו וברשויות הממונות.

גם לנו מגיע לחיות במקום מכבד ולא להיכנע להזנחה הבלתי נסבלת.

מהרשת.

בתמונות הכל יפה. לא במציאות!

בית ילדותי

 

מהרשת

עולה במעלה המדרגות, חוזרת למסע שורשים לבית שגדלתי בו, 

לזכרונות של הילדה הקטנה שחורת עיניים. 

הילדה של אבא ואמא. 

של אב ניצול שואה שכל כך רצה להקים משפחה 

כשנשאר גלמוד.

מקישה על הדלת בעדינות, 

אשה מבוגרת פותחת את הדלת ואני מבקשת רק להציץ, 

לבחון את זיכרוני מאותם הימים. 

הול מרובע, ממנו נפתחות דלתות לשני חדרים. 

באחד, הספה המשמשת קבלת אורחים ובלילה הופכת למיטת ההורים. 

מזנון חום על רגליים בו מונחות בזו על גבי זו.........הסיגריות של אבא.........

על הקיר האחר מביט בי רדיו גדול וכבד 

שבילדותי המוקדמת הקפתי אותו 

על מנת לבחון מי מדבר מתוך קופסת העץ על כפתוריה?

 איך נראה האיש הזה עם הקול העמוק?. 

מרפסת קטנה יוצאת למול  שביל עפר בטרם הפך לכביש סלול. 

על הקיר החיצוני טיפס שיח יפיפה עם פרחים צהובים

 שהפך לימים למין ספוג רחצה, 

בתוכו הקישו הזרעים השחורים אותם היינו מלקטים לעונה הבאה. 

בערוגות מסודרות לתפארת הציצו תותים אדומים מבין עלים ירוקים.

בחדר הסמוך, שתי מיטות שנראו לי אז כל כך גבוהות. 

זוכרת את עצמי מקפצת עליהן בפחד

 כשאחותי הקטנה אספה כלבלב אבוד והביאה אותו כדייר נוסף למשפחה. 

הוא נראה לי מאיים. 

היא ליטפה אותו ואני חשתי איום וניסיתי להגן על עצמי בפניו.

 בפינת החדר עמד ארון חום בן 2 דלתות.

 צניעות של אותם הימים. 

שולחן כתיבה לצידו האקורדיון שלי. 

שם התאמנתי מדי יום,

 שם ישבתי ליד המורה הגרמני שלי שהיה מגיע על אופניו מהעיר השכנה, 

ריח חריף של זיעה נדף ממנו, 

הוא דיבר אלי גרמנית ואני ילדה צברית דוברת עברית, 

התאמצתי בין דמעות היאוש להבין אותו.

 תודה לך פליקס שעזרת לי לצבור מילים בשפה שונה ואחרת.

במטבח הצדדי שכן לו מקרר של פעם. 

שכדי לשמור על תקינותו של המזון היה מקרר לנו בעזרת בלוק קרח 

אותו היה מביא לנו העגלון.

 מקרר על חשמל? מה זה בכלל??? 

טלביזיה? הכל מחוץ לתחום

והאמבטיה לא אשכח אותה. 

בעיקר את הקרפיון שהיה שוחה בה 

עד שהיה מגיע לקשט את שולחן השבת כשפיסת גזר כתומה מעליו.

בחצר פיילת אלומיניום , 

המים שמילאו בתוכה בעזרת צינור השקייה (דופיה) 

התחממו מקרני השמש הלוהטות, ששימשה לנו לבריכה בימי הקיץ החמים.

 משתכשכות ונהנות. צוהלות ושמחות.

בחצר האחורית טיילו להן תרנגולות מטילות. 

ממש משק אוטארקי.

בימים קבועים היתה מגיעה הכובסת, 

מרתיחה מים בפרימוס מוזהב ומצוחצח ועליו מיכל מים גדול 

המשמש לדוד הרתחה לכביסה. 

חבלים היו מתוחים בינות לעמודים יציבים ועליהם ניתלו הסדינים הגדולים,

 המגבות והבגדים הקטנים של שתי הילדות הקטנות שגרו באחת הדירות.

היו ימים , נותרו זיכרונות ילדות בראשה וליבה של היותי אשה גדולה.......

אני עוזבת את הדירה, מודה לאשה הזרה ומרחפת על ענני הזיכרון.

 

מהרשת.

ערכים מבית אבא!

 

אבא שלי, עזבת לפני שנים,

בי הותרת אהבה לטיפול בצמחים.

מגדלת ירקות באדניות

מטפלת בהם עטופה בזיכרונות.

דאגת לכל עלה ירוק

ליטפת נגעת, אהבת וטיפחת.

שיתפת אותנו באהבה לאדמה

בהודיה על פרייה.

גרנו ברחובות, בסמוך לפקולטה לחקלאות

הייתי חשופה לשיחות על מחקרים, אתגרים והפתעות.

והיום, מגורים בקומה הרביעית

אינם מונעים ממני להתנסות.

לאור הזיכרונות על התותים של אז, שגידלת בשורות שורות...

אני מגדלת לי באהבה, פלפלים, חצילים, פרחים ועגבניות.

אבא, תודה לך על החינוך, האתגרים.

תראה אבא, הם הניבו ערכים.

לאהבה, דאגה, חמלה, אחריות ומסירות.

הילדה הקטנה בשמלה הפרחונית

שכיסתה כל תות ותות בקליפות ביצים צחורות

כדי להרחיק מזיקים וציפורים רעבות

ילדה קטנה של פעם... שהפכה לאשה גדולה הנושאת עימה זיכרונות !

היו ימים...אותי הם תמיד מלווים.

                                                                                            תודה לך אבא על כזה מסלול חיים .

סדנת כתיבה

                            

                                        "מוקשים, נרקיס, משבצות, קלמנטינה, כחול עמוק"

                                   המשימה - לחבר טקסט מהמילים הנ"ל ב-10 דקות

נסענו במעלה ההר ברמת הגולן. 

בוקר שבת שימשית אך נעימה,

השמש מציצה בין עננים אפורים

 יום בו ניתן לתור את הארץ בטרם יגיעו הימים החמים .  

מימין אני מבחינה מבעד לחלון המכונית המטפסת בהר, 

שדה מוקשים מגודר 

ובו שלטים צהובים בצבע בוהק ומתריע מפני סכנה.  

השמים הבוקר בצבעים כהים, 

 עננים מקשטים אותם בגוונים שונים. 

מולינו מאגר מים בצבע כחול עמוק

וסביבו הכל ירוק ירוק.

כל כך הייתי רוצה לעצור בצידי הדרכים

 לצלם נרקיס יפיפה המבצבץ בינות צמחים ירוקים. 

אני ממושמעת. איני לוקחת סיכונים. 

מקוה שחבריו הנרקיסים יצוצו גם בשטחים אחרים, 

יותר נגישים, מאפשרים.

 קולפת קלמנטינה להרטיב שפתיים יבשות, 

את החרצנים לשקית אוספת.

אין אנו מאלה המפזרים סימנים בדרכים. 

מגיעים למיגרש חניה רחב ידיים, מסומן משבצות, משבצות. 

כאן ניתן כבר לצאת ולחלץ עצמות.

                  נושמים אויר צלול ונהנים מנופים מרגשים.     

                   

לו היה לי שם אחר

                 אסנת / אָסְנַת

                        אשת יוסף שניתנה לו על ידי המלך פרעה

                                     

                                     אהבתי את שמי ולא חלמתי על שם חלופי.

                                 אהבתי שהוא שם תנכ"י, שהוא שולב עם שם סבתי,

                                     אהבתי שהוא היה להורי כל כך משמעותי.

                                       הכי אהבתי שהוא לא היה שגור בסביבתי.

                                              בכל מקום הייתי אסנת יחידה.

                                          כך גם בבגדי, אהבתי להיות שונה 

                               ללבוש את הבגדים שסבתא תפרה לי באותם ימים 

                                      והם היו בתכלית – שונים ומיוחדים.

 

                                                אמא היתה מורה.

                                      את שמי ושם אחותי מהתנ"ך נתנה.

                                  תמיד נהגה לצטט את הפסוק ממנו בחרה.

                                       בילדותי, היו בני עולים בכתתי

                       בניגוד לימנו אנו, נהגו לבחור עבורם, שם עברי/ישראלי

                                    לרב זה לא צלח. ילד שגדל עם שם מלידה

                                       לא בקלות יכול להסתגל לשינוי שנקבע . 

                                 בניגוד לסין – שם מקובל כשלומדים שפה זרה, 

                                               לא נושאים את השם הסיני, 

                                 אלא מסגלים שם התואם את השפה והתרבות

                                                 ובוחרים בשם מקביל.

                                            מעולם לא חלמתי על שם אחר.

                                            שמחתי במה שנבחר עבורי.

                                        בצבא פגשתי אסנת אחרת - לראשונה.

                                               צוותנו לאותו חדר ביחידה. 

                        יכולה גם היום, אחרי שנים רבות, לשמוע את קול המדריכה

                                 מקישה על הדלת, "אסנתיות לקום" היא מכריזה.

                   זה היה המפגש היחידי במסגרות חיי בו היינו שתיים, לתקופה קצרה

                                        ושוב שבתי להיות אסנת יחידה (ומרוצה).

                            הקושי שנתקלתי בו .....בניו יורק הרחוקה, במקום העבודה

                                    כשפגשתי קושי בהגיית שמי בשפה זרה.

                             הוא קיבל צורות מצורות שונות ותמיד עורר מחלוקת ותהייה.

                                                    למרות הכל.... צר לי.. 

                                לא חלמתי על שם אחר ולא בחרתי מעולם שם חלופי.

תמיד שמחתי בחלקי. 

דיאלוג על ספסל.

                                                                 

"הכל בגלל איך שהצעירות מתלבשות"

כך אמר לי האיש הקשיש

 בשנות ה-80 לחייו 

כשהוא אוחז בשקיות מהסופר הסמוך, 

יושב על ספסל ונח 

ומביט בעוברים ושבים, החולפים על פניו.

 שתי נערות צעירות על המדרכה מפזזות. 

לבושות מכנסיים קצרים וחולצה המסתירה מעט

 וחושפת כפליים.  

בראשי רץ לו סרט המחזיר לי מראות

 משנות ילדותי הרחוקות, 

לבושה בחולצת טריקו עם שרוולים ומכנסיים עד הברכיים. 

מחכה לחברתי שתסיים משימותיה ומתיישבת במקום הפנוי, 

ליד הקשיש, על הספסל שעל המדרכה. 

הוא פונה אלי האיש ואומר "הכל רק בגלל איך שהצעירות מתלבשות". 

"אחר כך מתפלאים על כותרות בעיתונים". 

איני חשה בנוח לגעת בתוכן השיחה.

 בראשי אני קרועה.

 יודעת שכל אשה היא אדון לגופה

 ואין לאיש אישור לגעת בה. 

מאידך, לא אוהבת את אותו עירום שעבר על המדרכה. 

אולי ממרום גילי השמרנות התחזקה?

 אולי? 

כשהוא אמר לי.......

                                                                  

מהרשת
                                              

                                         כשהוא אמר לי....."אני אבוא........את תבואי..."

                                                                      האמנתי לו!

                                              לא ידעתי שהגיע הסוף ויותר לא נתראה

                                  אחרי 31 שנה אינטנסיביות וכל כך עם אירועים ששינו את חיי. 

ישבנו בשדה התעופה בניו יורק, 

אני עם מזוודה בדרך חזרה לארץ, אחרי 7 שנים בעיר הגדולה

 מי חשב שזו התחלה של חיי החדשים ויציאה אל הלא נודע? 

מלווים בבת ה-17, 

הבכורה בארץ, בצבא.

 הבת הקטנה שהפכה העדה היחידה לאותו מאורע. 

כזה שיצרוב את בשרי העדין והרך. 

כזה שיהפוך לצלקת כואבת כל כך,

 גם עכשיו אחרי 31 שנה מאז.

 תם ונשלם הפרק הראשון בחיי,

 של נערות, התאהבות צעירה, צבא, חתונה, לימודים, לידות, עבודה, מעברים.

 עוברת לפרק הבא של החיים,

 עם הרבה שריטות וכאבים שלא חלפו עם השנים.

 מי חשב שכך יראו החיים האחרים?

 איש לא הכין אותי לתלאות החיים. 

גדלתי בבית עוטף, תומך ואוהב. 

לא ידעתי על פרידות, סבל, לילות ללא שינה, דמעות וכאב. 

נזכרת בספר "לא הבטחתי לך גן של שושנים". 

האם אני צפונה באחד הדפים? 

האם הייתי כל כך תמימה להאמין?

כשהתחלתי... ידעתי שבסוף זה יפסק!

 

כשהתחלתי לעבוד בקונסוליה,

ידעתי שזה זמני ובסוף יפסק. 

באנו לתקופה בלתי מוגבלת לניו יורק.

 לא יכולתי לעבוד במקצוע שאהבתי, 

הייתי צריכה לעשות פשרות,

למצוא חלופות!!. 

הורגלתי לעבוד מדי יום. 

לפתע.......הבית ריק,  הכל נעצר דום. 

הבנות בבית הספר לשעות ארוכות

 באוטובוס הצהוב, את הבית עוזבות ,

מבעד לחלון בידן לשלום מנפנפות .

ואני.....נותרת לבדי בבית הריק והמנוכר. 

בעיר זרה שכולם שואפים בה לגור...

(ואני לא כל כך).

 ויתרתי על עיסוק במקצוע, בעבודה . 

הפכתי להיות עקרת בית, בודדה. 

ההורים והמשפחה נותרו בארץ ... ואני בגולה.

 בכאב רב נפרדנו לזמן בלתי ידוע ובהרבה דמעות. 

לעזוב אב ניצול שואה 

שנאבק להגיע לארץ הברוכה

לבנות בה את חייו, להקים בה משפחה.....

ואני עוזבת!........

כמה ריגשות אשמה!. 

 רציתי לעבוד,

 לצאת בבוקר, למצוא מסגרת,

מעניינת ומאתגרת.

 להיות בין אנשים, לצאת מהבדידות. 

כשהוצע לי לעבוד בקונסוליה,

 הבנתי שזה זמני לתקופת מה.

 מדי פעם נבדקו הדרכונים בהפתעה, 

עד שהגיע יום הבשורה, 

קיבלנו גרין קארד 

הבנתי - שתמה תקופה.

 הקונסוליה הפכה לפרק חשוב בחיי.

 פרק משמעותי עמוס זכרונות. 

היכרות עם אנשי מפתח שלימים היו חלק מהחדשות.

בנימין נתניהו, נועם סמל, אורי סביר,

 היו בעלי תפקידים חשובים. 

כובשים כותרות .

היו ימים!!!.

"כל סוף הוא התחלה חדשה."