אני אוהבת אותם צמחונים.
אוהבי הבשר יכולים להתייחס אליהם כתוספת.
קישוא מרוסק
ירק קצוץ
ממלאים פלפלים, קישואים, בצל, עגבניות לפי העדפה.
אני מכינה מעורב
מניחים על עלי בכרוב
אנחנו צרכני טופו ואפילו נהנים ממנו.
אז לאלה שלא ניסו, חוששים ממנו, לא מכירים - בואו וקיראו.
באדיבות הויקיפדיה.
טוֹפוּ הוא מאכל סויה נפוץ שמקורו בסין. הטופו עשוי מחלב סויה שעבר תהליך של גיבון
(בדומה לאופן בו גבינה מיוצרת מחלב).
במזרח אסיה ובדרום-מזרח אסיה הטופו הוא אחד החלבונים הנפוצים ביותר, ואהוד על ידי
אוכלי בשר וצמחונים כאחד. בעוד במערב הטופו משמש בעיקר כתחליף בשר,
במזרח לא נדיר לראות טופו לצד בשר באותה המנה. את הטופו ניתן להכין במספר דרכים,
בהן הקפצה, טיגון בשמן עמוק, אפייה ואידוי וגם נהוג לאכול אותו ללא בישול במרקים שונים.
קיימים מספר סוגים של טופו הנבדלים במרקמם; כך למשל נפוץ טופו קשה אשר מרקמו דומה
לשל בשר עוף ומשמש להקפצה ולהכנת שניצל טופו, וישנו גם טופו רך וטופו משי (שמקורו ביפן
ומרקמו שונה לחלוטין משאר סוגי הטופו) אותם נהוג לאכול בצורה שמדגישה את מרקמם
ללא בישול, לדוגמה במרק מיסו.
הטופו נחשב לאחד ממוצרי הסויה העתיקים ביותר ומקורו בסין. המסורת הסינית מייחסת את
המצאתו ללי אן משושלת האן הקיסרית, דודו ויועצו של הקיסר וו, בשנת 164 לפנה"ס.
על פי מקורות היסטוריים, תהליך ייצורו התגלה ככל הנראה במקרה, כאשר חלב סויה התערבב
במלח ניגארי (מגנזיום כלוריד) ויצר גיבון הדומה לגבינה. עם הזמן, הידע על הכנת הטופו
התפשט ליפן, שם נקרא "טוֹפוּ" (豆腐), ובהמשך גם ליתר מדינות מזרח אסיה.
במהלך המאה ה־20, בעיקר בזכות התפתחות הצמחונות והטבעונות במערב, הפך הטופו
לפופולרי גם במדינות אירופה ואמריקה הצפונית. כיום נחשב הטופו לרכיב תזונתי חשוב
בתפריטים של תזונה בריאה ומאוזנת, בשל היותו מקור לחלבון מלא, תכולת חומצות אמינו
חיוניות ורמות נמוכות של שומן רווי.
טופו גולמי משווק לרוב כקובייה שנראית כמו קוביית גבינה. הטופו הגולמי חסר טעם.
הוא משמש כבסיס להכנת מתכונים שונים. כיום נמכרים מאכלים שונים על בסיס טופו,
שבהם הטופו משמש כתחליף גבינה או כתחליף בשר, ובהם פיצה, קציצות, שניצלונים,
קובה, ומאפים שונים.
גידולי הסויה אינם זקוקים לכמויות מים גדולות - הם נחשבים לבעלי צריכת המים הנמוכה
ביותר ביחס לערכם התזונתי. הגידולים אינם זקוקים לקרקע מסוג מסוים, ומתפתחים
בקרקעות שונות. בשנים האחרונות חלה התפתחות גדולה בשיטות גידול הסויה ובהפצתו,
זאת בעקבות עליית הדרישה לטופו בקרב הציבור בעולם המערבי שנובעת מסיבות שונות,
בהן פתיחות למתכונים מהמטבח המזרח אסייתי, וכמו כן הביקוש לתחליפי בשר או חלב.
טופו קשה (Firm tofu): זהו טופו המשמש להקפצה ונאכל למשל גם בתוך סושי.
טופו זה מתאים להכנת שניצלים ומרקמו דומה יותר לזה של בשר עוף.
טופו רך או טופו משי (Silken tofu): טופו רך הנחתך בקלות (בדומה לרפרפת).
טופו זה נפרס לפרוסות דקות ונאכל בדומה לגבינה. ניתן להכין ממנו קינוחים כגון מלבי.
הטופו נחשב למקור מצוין של חלבון צמחי איכותי. הוא מכיל את כל חומצות האמינו החיוניות (למעט מתיונין ברמה מוגבלת), ולכן נחשב ל"חלבון כמעט מלא". הטופו עשיר בוויטמינים
מקבוצת B, מינרלים כמו סידן, מגנזיום וברזל, והוא דל בנתרן ובשומן רווי.[2]
בנוסף לחלבון, הטופו מכיל איזופלבונים שהם תרכובות צמחיות ממשפחת פיטואסטרוגנים,
הדומות במבנה שלהן להורמון אסטרוגן. תרכובות אלה נקשרות לקולטני אסטרוגן בגוף,
ולעיתים פועלות כאסטרוגן חלש או כחומר מווסת. איזופלבונים נקשרו לשיפור תסמיני
גיל המעבר אצל נשים, לשמירה על צפיפות העצם ולהפחתת הסיכון למחלות לב.
מחקרים קליניים מצאו כי צריכה של טופו ומוצרי סויה יכולה לסייע בהפחתת
כולסטרול LDL ולחץ דם, ושיפור מדדים מטבוליים. יש עדויות לכך שצריכת טופו
עשויה להפחית את הסיכון מפני סוגים מסוימים של סרטן, בעיקר סרטן השד וסרטן הערמונית.
מתוך הויקיפדיה.
הבחנתי משיחות עם הסובבים שיש האוהבים ויש הנרתעים. יש גם כאלה שלא מכירים.
היכרותי הראשונה עם הטופו היתה בניו יורק. השכונה בה גרנו, ריברדייל.
בחנות ירקות של הקורייאנים ראיתי קערות פח ענקיות על הרצפה, בתוכם נוזל
וקוביות לבנות הדומות לגבינה בולגרית. מהר מאד התברר לי שרק דימיינתי גבינה.
גיליתי גושים חסרי טעם לחלוטין. מוזרים.
התברר לי שהם בעלי ערכים בריאותיים טובים מאד וכדאי לנסות.
פה בארץ בשנים האחרונות מקררים נפרדים למוצרי טופו, חברות שונות, תחליפי
מוצרי חלב לאלרגיים , שומרי בריאות ושומרי כשרות.
מביאה לכם כאן מתכון מעולה שדבקתי בו
נמצא על אחת האריזות והוא כאן לפניכם כלשונו.
זילפתי צ'ילי מתוק והנחתי על נייר אפיה מרוסס במעט שמן.
פיזרתי שומשום ולתנור.
כך הוא נראה מוכן. קריספי שלא תפסיקו לנשנש.

כך הנה נראות ביציאה מהתנור.
צילום לא הכי מקצועי
אבל תוצאה טעימה שקשה להפסיק לכרסם.
המתכון ואופן הכנה
כוס בוטנים
כוס אגוזי מלך
לרסק במעבד מזון
100 גרם חמאה
4-5 כפות סוכר או אילולוז (תחליף)
3/4 כוס קמח מלא או כוסמין
כפית אבקת אפיה
ביצה
לעבד לבצק רך ולהוסיף חופן פיצפוצי שוקולד.
(הוספתי שוקולד לבן)
אפשר חמוציות/צימוקים ואפשר גם לוותר.
לגלגל כדורים פחוסים.
לאפות 180 מעלות. מ-10 דקות.
הצלחה מובטחת.
הנה כמה סיבות מרכזיות לחיבור המיוחד של ילדים לינשופים:
בביולוגיה קיים מושג שנקרא סכמת התינוק. לינשופים יש עיניים עצומות ביחס לפנים שלהם, פנים עגולות ומבנה גוף שמנמן.
החיבור הרגשי: המאפיינים האלו מזכירים לנו תינוקות אנושיים. זה מעורר אצל ילדים (ואצלנו) יצר טיפוח, רוגע ורצון לחבק.
קשר עין: בניגוד לציפורים אחרות שהעיניים שלהן בצדדי הראש, העיניים של הינשוף פונות קדימה, מה שמאפשר לילד להרגיש שהבובה ממש "מסתכלת" עליו ומבינה אותו.
בתרבות שלנו, הינשוף תמיד מצטייר כדמות של חכם הלילה.
ביטחון בלילה: עבור ילדים שחוששים מהחושך, הינשוף הוא "מלך הלילה". הוא רואה הכל, הוא רגוע והוא שומר. בובת ינשוף במיטה יכולה להעניק תחושת הגנה ייחודית שאין לבובות אחרות.
האנשה: הינשוף נראה כאילו הוא תמיד מקשיב בריכוז, מה שהופך אותו ל"שותף סוד" מושלם עבור ילדים.
הינשוף הוא חלומה של כל תופרת, וזה משפיע ישירות על הילדים:
שכבות וצבעים: הינשוף בנוי מ"נוצות", מה שמאפשר לך לשלב המון בדים, טקסטורות ודוגמאות (בד פרחוני לכנפיים, לבד למקור, כפתורים לעיניים).
חוש המישוש: מגוון הבדים בבובה אחת מגרה את חוש המישוש של הילד והופך את הבובה למעניינת יותר למגע לאורך זמן.
בזכות סדרות כמו "הארי פוטר" או סיפורי אגדות קלאסיים, הינשוף מזוהה עם עולם הקסם. ילדים אוהבים דמויות שיש להן "כוחות על" (כמו לסובב את הראש ב-270 מעלות או לעוף בשקט מוחלט).
המראה ה"מט": ללבד יש מראה חם ולא מבריק, מה שנותן לבובה תחושה של "פעם", משהו ביתי ונוסטלגי שילדים נמשכים אליו באופן טבעי.
היעדר פרימה: מכיוון שלבד לא נפרם, ניתן לגזור צורות גיאומטריות מדויקות (כמו עיגולים לעיניים או משולשים למקור) ולרקום אותם ישירות. זה נותן לינשוף מראה נקי וברור שילדים מזהים בקלות.
תלת-ממד דרך שכבות: ינשופי לבד נבנים לרוב בשיטת השכבות (Appliqué). מניחים שכבת "נוצות" אחת על השנייה ורוקמיםביניהן, נוצר עושר ויזואלי שמושך את העין ואת האצבעות של הילד.
יָנשׁוּפִים הם דמויות פופולריות באמנות של רקמה ותפירה,
בעיקר בתרבויות שונות שבהן הם מייצגים סמלים של חוכמה, עוצמה או חיבור לטבע.
הנה כמה נקודות מעניינות על כך:
ינשופים הם דמויות עשירות במשמעות ובסמלים בתרבויות שונות. הנה כמה מהמשמעויות
הנפוצות של ינשופים בתרבויות שונות:
הסיבות לכך שהרגישות הופכת לעיתים לסבל:
אדם רגיש לא רק "קולט" את מה שנאמר, הוא מעבד אותו לעומק.
הבעיה: אם מישהו אמר מילה פחות נעימה, אדם רגיל עשוי לשכוח ממנה אחרי שעה.
אדם רגיש ינתח את הטון, את שפת הגוף ואת המשמעות הנסתרת במשך ימים.
התוצאה: המוח נמצא במצב מתמיד של "עומס יתר".
העיבוד העמוק הזה הופך כל חיכוך קטן לדרמה פנימית גדולה ומכאיבה.
לרוב האנשים יש מנגנון סינון טבעי שמאפשר להם להתעלם מרעשי רקע רגשיים.
אצל אנשים רגישים, המסננת הזו דקה מאוד.
הבעיה: הם מרגישים את המתח בחדר, את חוסר שביעות הרצון של האחר,
או את העצב של חברה, גם אם אלו לא נאמרו במפורש.
המחיר: הם נושאים על גבם "מטען חורג" של רגשות שלא שייכים להם,
מה שמוביל לשחיקה נפשית מהירה.
עבור אדם רגיש, דחייה או ביקורת אינן רק "אירוע לא נעים",
הן נחוות כמתקפה על עצם הקיום שלהם.
הבעיה: בגלל שהם נותנים מעצמם כל כך הרבה ושמים אחרים לפני עצמם,
כל חוסר הערכה נחווה כבגידה עמוקה.
התוצאה: הם נמנעים מעימותים, שותקים כשפוגעים בהם,
וסובלים בשקט כדי לא "להפריע" או להידחות שוב.
העולם המודרני מעריץ לעיתים קרובות תכונות כמו אסרטיביות,
תחרותיות ו"עור עבה".
הבעיה: אדם רגיש מרגיש לעיתים קרובות שמשהו בו "לא בסדר"
כי הוא לוקח דברים ללב. הוא מבחין באחר שחווה הכל בקלות.
המחיר: הסבל מוכפל – פעם אחת בגלל הפגיעה המקורית,
ופעם שנייה בגלל השיפוטיות העצמית
("למה אני כזאת רגישה?", "למה אני לא יכולה פשוט לשחרר?").
רגישות היא לא רק עניין נפשי, היא עניין גופני.
מערכת העצבים של אנשים רגישים מגיבה בעוצמה גבוהה יותר
לגירויים (רעש, אור, רגשות חזקים).
התוצאה: כשהגוף נמצא בסטרס מתמיד, היכולת של הנפש להכיל פגיעות יורדת.
כשאנחנו עייפים פיזית, אנחנו פגיעים מאד מבחינה רגשית.
הסבל הכבד משולם לרוב כשמנסים להילחם ברגישות או להסתיר אותה.
כשאדם רגיש לומד להכיר בערך של התכונה הזו (יצירתיות, אמפתיה עמוקה, אינטואיציה),
הוא יכול להתחיל לבנות "חומות הגנה" שאינן סוגרות את הלב,
אלא פשוט מסננות את הרעלים מבחוץ.