המורה הוא מיקלה (אנטוניו אלבנזה) שהוא אחד מאותם מורים
שהייאוש מתלמידיו בבית ספר יסודי ברומא ניכר על פניו כבר מהתמונה הראשונה.
לכן אין מאושר ממנו כאשר מנהל בית הספר מבשר לו שבקשתו לשמש כמורה זמני בכפר קטן בשם רופה באברוצו (שמורכב למעשה משלושה פארקים לאומיים ענקיים) - התקבלה.
הוא ממהר לעזוב, אבל כבר עם הגיעו מקבלות את פניו סופת שלגים אימתנית
וטמפרטורה הצונחת אל כ-30 מעלות מתחת לאפס, ורכבו נתקע.
מי שמחלצת אותו היא אנייסה (וירג'יניה רפאלה), סגנית מנהל בית הספר המקומי,
שנקרא בשם הבלתי אפשרי: ביה"ס על שם צ'סידיו ג'נטילה המכונה יוריקו, רועה ומשורר.
כך, אגב, ללא כל קיצור מתבקש, הוא יקרא לכל אורך הסרט.
מיקלה מלמד כיתה קטנה במיוחד, למעשה כיתת בית ספר יסודי יחידה שלומדים בה יחד תלמידי כיתות אל"ף, גימ"ל וה"א.
הסיבה לכך מתבררת מהר:
הכפר ההררי הקטן שישנם בו פחות מ-400 תושבים הולך ומתרוקן מיושביו
שמתקשים למצוא בו את עתידם.
הקשיים הכלכליים עבור מי שהחקלאות היא פרנסתם מביאים לנטישת המסורת
והמקום המזוהה עימה,
והפגיעה העיקרית היא במערכת החינוך.
בתי ספר נסגרים, אולמות ספורט ובריכות שחייה עומדים נטושים,
ובמקרה של בית הספר על שם צ'סידיו ג'נטילה המכונה יוריקו,
רועה ומשורר - גם הוא עתיד להיסגר בסוף שנת הלימודים,
אם לא יימצאו ארבעה תלמידים שישלימו מניין.
הפתרון מגיע ממקום לא צפוי,
אבל גם הוא ייאלץ את אנשי הכפר להילחם על קיומה של מערכת החינוך המקומית
מול ראש המחוז שלנגד עיניו עומדת מטרה אחת: סגירתו של בית הספר.
במאי-תסריטאי "עולם מפריד בינינו" הוא ריקרדו מילאני
מוקרן ממש עתה בבתי הקולנוע שלנו), ועל אף שהקריירה הקולנועית שלו נמשכת כבר שלושה עשורים -
דומני שלא צפיתי באף לא אחד מסרטיו הקודמים.
חלקו הראשון של הסרט מוקדש, כצפוי, לקשיי התאקלמותו של מיקלה בכפר המושלג:
הוא, למשל, לא יודע כיצד להעלות אש בתנור העצים,
ומשום מה מגיע למקום כשהוא נעול במוקסינים - רעיון שמתברר כרע מאוד,
לא רק משום השלג הכבד אלא גם כשהוא נאלץ לבוסס בחרא בדיר עיזים.
זהו החלק בסרט שמבוסס על בדיחות על חשבונו של הזר שמתקשה להסתגל,
לא רק לתנאים הפיזיים אלא גם לניב האיטלקי המסוים שמדובר באברוצו.
אחר כך, כאשר הוא מתערה במקום, משעשע לצפות בו נוהם "הו",
כדרכם של בני המקום לברך זה את זה בשלום.
לכאורה, "עולם מפריד בינינו" הוא עוד אחד מאותם סרטים שעניינם מורה מעורר השראה.
כאילו כל מה שתושבי הכפר, ובית הספר ע"ש צ'סידיו ג'נטילה וכו', היו זקוקים לו הוא זר שיעניק לפריפריאליות הקורסת שלהם חיוניות ומשמעות.
איננו יודעים כמעט דבר על מיקלה חוץ מהיותו נאיבי ואופטימי חסר תקנה, וכאשר הסרט מספק לו הזדמנות כמעט דתית להציל את חייה של נערה שמנסה להתאבד בקפיצה מגשר -
זוהי אחת התוספות הסיפוריות המיותרות בו - זה כבר גובל בהפרזה של ממש.
בתור סרט שעוסק במצוקה אמיתית הקיימת במאות עיירות באיזוריה הפריפריאליים של איטליה - בדפי העיתונות של הסרט מספר הבמאי מילאני שעקב לאורך שנים אחר העיירות הקטנות באברוצו שהלכו והתרוקנו מתושביהן ואחר בתי ספר שנסגרו (באחד כזה אף צולם הסרט) -
הבחירה להפוך אותו לסיפור הצלה נדמית מעט צורמת ואסקפיסטית באופן מחניף קהל. YNET
ובנימה אישית.
ישובה בשורה האחרונה, שורה 7 באולם הקטן והמפנק, עם ספות נוחות וכוס קפה הפוך.
שוקעת לתוך הנופים המושלגים. נזכרת בשנתי הראשונה בניו יורק, בשלג הנערם בחוץ ואינו מוכר לי.
יציאה ראשונה מהבית, לא ערוכה להתמודדות עם המשטח החלק והמחליק. צונחת לתוך השלג וזה כואב. כואב מאד. סימנים כחולים שמלווים אותי ימים. ממש יכולה לחוש שוב את הרגעים הללו. ההיכרות עם הלא מוכר. מזדהה עם המורה המעתיק מגוריו מהעיר הגדולה והמנוכרת, אל הטבע הקסום, אך לא קל בכלל.
אוירת בי"ס קטן ואינטימי, מעורבות של הורים - מזכיר לי 40 שנות התמודדות כיועצת במערכת החינוך, מעורבות והתערבות הורים, ההתמודדות מולם.
סרט מעניין וקסום - כדאי לצפות.
תודה לשלישי בשלייקס שמוציא אותנו מאיזור הנוחות - מהבית. גילוי נאות - פעם שניה שאני יוצאת לסרט בשעות הבוקר וגיליתי עולם נפלא. כועסת על עצמי שויתרתי וויתרתי עד כה.
