מעלעלת בדפי האלבום הצהובים בחלוף השנים! מביטה בקטנה הזו, בשיער השופע, בשקט הנפשי, החום והרוך.
מנסה להיזכר ברסיסי זיכרון שנותרו מאז, מהילדה שהייתי.
מתרכזת בבגד שתפרה ורקמה לי אימי
עם "ידי הזהב" (כך הגדיר זאת אבי ז"ל)
בימים בהם לא היו קניונים ולא חנויות מיוחדות לבגדי ילדים.
במכונת זינגר שחורה, עטורה בקישוטים מוזהבים
תפרה באהבה, בגדים לבתה הבכורה והיחידה (בנתיים).
מכונה שעמדה על רגלי ברזל יציבות, מעליה משטח עץ נפתח
ובתוכו הסתתרה המכונה, תופרת החלומות.
את הבגדים התפורים היו ממחזרים מבגדים אחרים לא שימושיים.
כך נהגו באותם הימים וכך גם אני למדתי מאימי.
ואז כשהבגד הקטן כבר היה מוכן, היתה אימי מתיישבת
ולצידה קופסת התפירה עם שלושת הקומות, שהכילה את צורכי התפירה והרקמה
ולי על הבגד רקמה, בלילה, אחרי יום עבודה לא קל....כמורה.
לימים כשגדלתי די, אהבתי להציץ לתוככי קופסת העץ
ללטף כל כפתור, להביט בחוטים הצבעוניים
במחטים בעוביים שונים, ובשאר האביזרים המוזרים.
שם ניטעו השורשים לאהבה שלי ליציר כפיים ברבות הימים.
ואת מי עוד אני פוגשת בתמונת הילדות?
את בובה נורית שהיתה ביה"ס הראשון שלי לאמהות.
קיבלתי אותה מדוד אהוב, דודי מנשה רבינא ז"ל
מוסיקאי ומבקר התזמורת הפילהרמונית
שהיה מרבה בנסיעותיו לחו"ל בימים שהפרוטה לא היתה מצוייה
והכל התנהל כאן בארץ בראשוניות צנועה.
לא חופשות בחו"ל, לא קניות ומלונות,
לא בתי מלון וארוחות דשנות.
הוא נסע ברחבי אירופה, לאולמות קונצרטים רחבי ידיים
ואז.....באחת הנסיעות הביא לי קופסת קרטון גדולה
עם חלון צלופן שקוף
דרכו ביצבצה...דמותה של נורית הבובה היפה.
חיבקתי אותה ברוך ואהבה.
ליטפתי את פניה וכל חלק בגופה.
היא היתה הבובה שלי. רק שלי.
בובה נורית - אוצרי.
