יום שלישי, 23 במרץ 2021

אלבום הילדות שלי



                         מעלעלת בדפי האלבום הצהובים בחלוף השנים!

              מביטה בקטנה הזו, בשיער השופע, בשקט הנפשי, החום והרוך.

                  מנסה להיזכר ברסיסי זיכרון שנותרו מאז, מהילדה שהייתי.

                               מתרכזת בבגד שתפרה ורקמה לי אימי

                                 עם "ידי הזהב" (כך הגדיר זאת אבי ז"ל)

               בימים בהם לא היו קניונים ולא חנויות מיוחדות לבגדי ילדים.

                     במכונת זינגר שחורה, עטורה בקישוטים מוזהבים

                   תפרה באהבה, בגדים לבתה הבכורה והיחידה (בנתיים).

              מכונה שעמדה על רגלי ברזל  יציבות,  מעליה משטח עץ נפתח

                          ובתוכו הסתתרה המכונה, תופרת החלומות.

                                                

   

            את הבגדים התפורים היו ממחזרים מבגדים אחרים לא שימושיים.

                       כך נהגו באותם הימים וכך גם אני למדתי מאימי.

                   ואז כשהבגד הקטן כבר היה מוכן, היתה אימי מתיישבת

ולצידה קופסת התפירה עם שלושת הקומות, שהכילה את צורכי התפירה והרקמה

              ולי על הבגד רקמה, בלילה, אחרי יום עבודה לא קל....כמורה.

                                                       






לימים כשגדלתי די, אהבתי להציץ לתוככי קופסת העץ
ללטף כל כפתור, להביט בחוטים הצבעוניים
במחטים בעוביים שונים, ובשאר האביזרים המוזרים.
שם ניטעו השורשים לאהבה שלי ליציר כפיים ברבות הימים.

ואת מי עוד אני פוגשת בתמונת הילדות?
את בובה נורית שהיתה ביה"ס הראשון שלי לאמהות.
קיבלתי אותה מדוד אהוב, דודי מנשה רבינא ז"ל
מוסיקאי ומבקר התזמורת הפילהרמונית
שהיה מרבה בנסיעותיו לחו"ל בימים שהפרוטה לא היתה מצוייה
והכל התנהל כאן בארץ בראשוניות צנועה.
לא חופשות בחו"ל, לא קניות ומלונות,
לא בתי מלון וארוחות דשנות.
הוא נסע ברחבי אירופה, לאולמות קונצרטים רחבי ידיים
ואז.....באחת הנסיעות הביא לי קופסת קרטון גדולה
עם חלון צלופן שקוף
דרכו ביצבצה...דמותה של נורית הבובה היפה.
חיבקתי אותה ברוך ואהבה.
ליטפתי את פניה וכל חלק בגופה.
היא היתה הבובה שלי. רק שלי.
בובה נורית - אוצרי.






יום ראשון, 21 במרץ 2021

לבחון את הסביבה בעיניים סקרניות

 


                                           פגישה בבנין משרדים לא מוכר בהרצליה.
                                   לראשונה באיזור הזה...
                                              בבנין חדשני בסביבה ותיקה.
                             שונה בנוף המקומי -  מושך את תשומת לבי.
                             ממהרת לעמוד בלוח הזמנים, לא לאחר חלילה.
                             הדיוק הוא חלק ממני, 
                                       זורם בעורקיי משחר נעורי.
                             גנים?  חינוך?   ואולי חברו להם יחדיו?
                             מי הדומיננטי?  מי המוביל?  לא אדע .
                             רצה לעבר המעליות בלובי המפואר,
                             בשביל המוביל...מימין למדרכה,
                             צדו עיני - בריכת דגים, עם צמחיה ירוקה.
                             שולפת המצלמה....הרי היא תמיד אלי צמודה.
                             אבל לא! הרי לא יתכן! לא אאחר לפגישה. 
                             אשוב לשם... לבריכה היפיפיה ואנציח את יופיה!
                             עיני נכבשו במראה, מוחי משמר את היופי.
                             לא אוותר גם הפעם...להנציח את הרגע.
                             בחלוף הזמן, מביטה בתמונה שנותרה - 
                             מזכירה לי יצירה יפנית במיטבה.
                                                     ואולי שטיח קיר או טפט? 
                             הזיכרון מאיר את התמונה, 
                                                   גם הפעם סקרנותי ניצחה!   
                     

יום שבת, 13 במרץ 2021

מבעד לחלון ברחובות

 

 

להנציח את הרגע, זו משמעות הצילום.
עמדתי שם, בקומה החמישית ברחובות.
בוקרו של יום חדש.
מביטה בו מבעד לעדשה.
קליק אחד...והנה התמונה.
תמונה שתנציח את הבוקר הזה,
תמונה שהתקבעה בזיכרון
תזכיר לי את הרגע
בכל פעם מחדש!
"אורבניות ממוסגרת"
זהו שמה!
זה השם שבחרתי - לה!

רקפות על הכרמל

                                                                       

                                                  

מי היה מאמין שכל היופי הזה נמצא בחצר על הכרמל.
חצר אחת אחורית
לא מעובדת
לא מטופלת
אבל בימי החורף הסגריריים
עוטה כולה ורוד.
יופיו של הטבע בהתגלמותו.
                                                     


                               בילדותי גדלתי מוקפת בריח הדרים
ריח משכר שאף פעם לא מספיק ממנו.
נשמתי אותו לרווחה
חשתי שאני בת מזל לגדול קרובה אל הטבע.
חלפו הימים והעתקתי את מקום המגורים
ושוב חשה בת מזל
רק הנוף השתנה! 

יום חמישי, 11 במרץ 2021

לחמניות אחרונות - לפני בוא המצות

 

 


בקרוב ניפרד ונצא בדרך ההולכים במדבר.

 את ארונות המטבח מנקים

 מהקמח והשמרים נפרדים.

 

אז הנה הן החברות

שאצלי לאחרונה מככבות

הלא הן הלחמניות!

לחמניות תוצרת בית מקמח מלא בהחלט.

המצרכים ואופן ההכנה.....

כף שמרים יבשים

כף סוכר

רבע כוס מים פושרים

להתפיח כ-10 דקות להיווצרות בועות.

 

להוסיף

3.5 כוסות קמח מלא

כף מלח

2 כפות שמן

מים פושרים על פי הצורך להכנת בצק נוח ללישה.

 

לקרוץ כ-8-10 עיגולים

לעבד ללחמניות על ידי קיפול פנימה.

 

 

תהנו מהביסים האחרונים

לפני המיפגש עם המצות.

בתיאבון!

 

 

 

"

יום ראשון, 7 במרץ 2021

אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה.: בובות, שירים ומה שבינהם!

אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה.: בובות, שירים ומה שבינהם!: https://www.youtube.com/watch?v=gxmRk8O5HP8 נוסטלגיה - מוזמנים לפתוח את הקישור ולהאזין, להיזכר, להנות ולשקוע למחשבות. קולות מן העבר.....שמ...

פעם היו פה חיים.

 




פעם היו פה חיים, זיכרונות, מסע, רגעים שמחים ועצובים.

פעם היינו ילדים, עם תמימות, ביישנות וחיוכים.
כאן גדלנו, עם אבא ואמא נפלאים וחמים
שתי בנות, אחיות לא דומות וכל כך שונות!
למדנו ועוד למדנו, חגגנו בת-מצוה והרבה חגים ואירועים.
התגייסנו, התחתנו, עזבנו, ילדנו...
הוא היה אז בית חדש ומודרני
בו מאד התגאינו.!!!

חלפו עשרות שנים...
כולנו התבגרנו
מאבא בכאב נפרדנו
ובחיינו המשכנו.
ואז...יום בהיר אחד
על הדלת הוא הקיש...
איש צעיר, במכונית יוקרתית
וצרור מפתחות מרשרשות.
הציע להרוס ולבנות דירות חדשות.
נפרדנו, בכינו, השארנו זיכרונות מאחור
כאלה שכבר לא רצינו לזכור...
ולקחנו איתנו את אלה המחבקות
מרפדות את הלב ועושות לנו טוב.
ארזנו היטב בעטיפה רכה
ויצאנו מכאן לדרך חדשה!

פעם היו פה חיים...רגעים עצובים ושמחים!




לחמניות כוסמין מלא.

                                          רק באפיה ביתית יודעת מה המרכיבים                            יודעת שאין חומרים מיותרים.            ...