שוב הוא הגיע כמו בכל שנה, היום הנוראי הזה, יום הכיפורים, עם הזיכרונות שלא עוזבים .
שוב זולגות הדמעות בחדר צדדי, בסתר, רק עם עצמי. שוב פורצות המילים מבעד לדמעות כמו לבה גועשת כבר 53 שנים. כאב עצור המסרב לעזוב את הגוף, הרגשות, התחושות, המחשבות. הוא יושב שם, שנה אחר שנה.
ואתם חוזרים ושואלים "נו!.....התגברת על אותם הימים?"
מי אמר שהזמן מרפא? מי אמר שצריך למחוק את העבר כדי להמשיך? מי עוד לא הבין שהוא דבק בעצמותיך ויושב שם כמו צמח טפיל שחי איתך ויונק מלשד עצמותיך. מי אמר שצריך לשכוח? מי אמר שאפשר לשכוח? מי סיפר לך שהוא מבין כשחיבק ועודד? אין איש שיבין בעולם הזה! אין!
כל אחד מאיתנו נושא סיפור חיים שאין דומה לו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. בתיק גב סגור ומסוגר בעשרות אמצעי הבטחה, רוכסנים ומנעולים הוא נושא את זיכרונותיו ונע בעולם הזה. דוחף עצמו קדימה, מנסה להסתיר, מאפשר לאחרים לשכוח, אבל הוא אינו שוכח אף פעם.
בלילות חשוכים ללא שינה.......חוזרים הזיכרונות, מציפות המחשבות ואינן נותנות מנוחה. בבוקר עם הזריחה היפה, מתחיל יום חדש. עוטים מסיכה, מסתירים את הפנים, רק העיניים אומרות, מדברות! לעיתים מסתירות, לעיתים דומעות.
כאשר הגיעה הקורונה, נתנה לגיטימציה לעטות מסיכה ירוקה, שונה ואחרת!, עד עתה היתה זו מסיכה שאיש לא ראה, לא ידע. מסיכה דימיונית תקראו לה? הרי לא ידעתם על קיומה.
הימים חולפים, השנים עוברות, אך הצלקות עמוק בלב חרוטות, בזיכרונות, ברגשות. הדמעות הפורצות מסייעות לפנות מקום לשנה הקרובה שבפתח. הן סוג של ריסטארט בעולם המחשבים שלנו. לא בדיוק. ממש לא. הן מפנות מקום מיזערי כשעולות על גדותיהן. הן לא מנקות ולא משאירות חלל ריק. לא ולא!
הצלקות הן סוג של קעקועים פנימיים שאין דרך למחקם בלייזר.
זיכרונות המלחמה ההיא, הרוגים, חיילים במדים, אלונקות, מנות דם, צוותים רפואיים, מסוקים, סבל, פצועים הנאבקים על חייהם, המרסקים את משפחותיהם, המנסים לשמור על שפיותם ופוגעים במקורבים להם. המרוכזים בכאבם ומכאיבים כל כך לצמודיהם. הוויתור לאורך שנים, הדמעות והסבל, מי ימחק? מי יצליח למחוק? ניסיתי 53 שנים. עשיתי ככל יכולתי. גידלתי בנות לתפארת. לא יכולתי לבקש יותר. גם בחיבוק שלהן ואליהן, תמיד צף ועלה הכאב שלא עוזב. הן ראו זאת בעיני והחרישו. אני שתקתי כל השנים, אבל הרביתי לבכות למול הקירות הדוממים, כך פרקתי מעט מהכאב שלא עוזב, כדי לצאת ליום חדש. כדי להבין כאבם של אחרים ולתת את כל כולי להקל עליהם את מה שלא הצלחתי להקל על עצמי.
שוב הוא פה בפתח, יום הכיפורים, מופיעים הזיכרונות לבושים בשחורים, עומדים בדלת ומבטם מעורר חלחלה. מפחידים. לא רוצה לראות סרטים על מלחמה, לא יכולה להכיל כי המיכל הפרטי שלי עולה על גדותיו. לא מסוגלת לקרוא עוד כתבות ומאמרים. יש לי כל כך הרבה סרטים פנימיים, כואבים, שורפים, מציפים, משתקים.
יש לי את יום הכיפורים שלי. שאיש לא יבין, כי לא היה במקומי.
מיגזרת המלחמה שלי....הגברים יוצאים אלי קרב, הנשים נשארות מאחור.
הלב...הלב....נותר מרחף.
מדמם, כואב!
