מהמסך ניבטות מראות אימה
מניחה ראשי בין כפות ידי, כלא מאמינה.
עד היכן יכולה להגיע הזוועה?
הסרטונים מגיעים טיפין טיפין
ניסו עלינו להגן,
לחסוך מאיתנו את רגעי האימה.
התעוררה מחלוקת ברחבי המדינה.
קמה צעקה רמה.
העולם חייב לדעת את האמת! לקבל את התמונה הנכונה!
השעות חולפות.
מתח ודמעות בלתי נשלטות.
תמונות החטופים - מהמרקע זועקות!
משפחות שבורות, מודאגות ונלחמות.
עייפות, מרוסקות אבל לא מוותרות.
העם מחבק מכל עבר, עוטף בחמלה ואהבה.
רוח התנדבות ונתינה שלא נראתה כמותה.
מימין למסך, התרעות כתומות על עוד ועוד אזעקות.
הגוף כולו צמרמורות
והעיניים דומעות.
עוד ועוד חיילים בני 19 מובאים לקבורה.
קשה לקבל ולהשלים עם העובדה.
ילדים צעירים של אמא
שעזבו מיטה חמה וחיבוק של משפחה.
לבשו מדים ונדרש מהם להיות באחת
חיילים אמיצים! נועזים! גיבורים!
הם ילדים עכשיו של כולנו -
של מדינה מותשת, כואבת ובוכה.
קצינים שעזבו תינוקות ואשה
וחוזרים בארון עטוף בדגל המדינה
נישאים כעת בידי חברים ללחימה,
הכובשים בכאב עמוק, דמעה ועוד דמעה.
גיבורי ישראל נטמנים באדמה,
ספוגה בדמעות של לוחמים.
מתחת לזרי פרחים צבעוניים,
וסרטים שחורים!
אנחנו שבעי מלחמות,
שרק רצינו והתפללנו שילדינו יהנו משלום ושלוה.
והנה........נכדינו האהובים
גם הם כבר במדים.
תורמים את כל מה שהם יכולים,
כדי שאנחנו הסבתות והסבים
ננשום נשימות של שלום, שלוה ואחווה.
אנחנו כאן בארץ הזאת
אנשים של אהבה.
אהבת החיים! הטבע והנופים הירוקים
שצימחה האדמה הספוגה בדם לוחמים.
אנחנו רוצים רק קצת ימים שקטים ובטוחים.
האם אנחנו מגזימים?
עצוב מאוד. אין מילים.
השבמחק