להתחיל לכתוב היתה המשימה שלי מדי פעם.
מתי אתחיל? למי אכתוב? את מי אשתף?
האם שוב אמלא את המגירה שלי בדפים אינסוף?
כותבת לעצמי!. גיליתי שכתיבה משחררת, פורקת עומס רגשי,
מסייעת בהתמודדות במצבי משבר, ברגעים שהמוח לא שקט,
שעלה על גדותיו במחשבות אין-קץ.
נזכרתי בשעורי החיבור בבית הספר.
בתבנית של התחלה, תוכן וסוף. כך לימדה אותי המורה שלי.
הדימיון בגיל ההוא היה פחות עשיר.
עם השנים הדימיון קיבל מימדים אחרים מעומס האירועים, אירועי החיים.
הוא העשיר והרחיב אפשרויות.
היום מילה אחת היא מסלול הסתעפות לעוד ועוד שבילים ודרכים.
ברבות הימים החלטתי לפנות מקום במגירות, מדפים מצהיבים......
פתחתי לי בלוג משנה חיים.
שם אני שומרת ואוגרת זיכרונות, תיאורים, מתכונים מקוריים,
הנצחת טיולים, עבודות יד שלי במהלך השנים.
הבלוג שהפך ליומן חיים.
מזכיר את ספר הזיכרונות עם המנעול מימים אחרים...
של ילדות רחוקה וגיל התבגרות.
