היום בדיוק חודש לשחרור מבית חולים.
חייבת לשחרר מלבי
ומאידך לשמור ולזכור את הפרק הזה בחיי.
הרי תוך זמן קצר אפילו אני לא אאמין לפרשה האומללה הזו.
אכן לקח לי חודש להתלבט, להתמודד עם ההפתעה הזו שנחתה עלי.
לחשוב האם נכון לי להנציח? ואולי לא???
במשך ימים, למען הדיוק...שבועיים!!!
שכבתי בבית החולים וצילמתי בטלפון את כל מה שראיתי סביבי.
נו..לא בדיוק הכל. לא הייתם רוצים לראות ואני חששתי מלהנציח...
ב-4.12.2014 הגעתי לבית חולים כמעט באיחור קריטי.
בשעת בוקר מוקדמת חשתי ברע מבלי יכולת להגדיר.
מילמלתי "משהו קורה לי בגוף" "משהו קורה לי בגוף".
לחץ הדם ירד וירד (בדרך כלל הוא עולה ועולה....)
התעקשתי ללכת לעבודה. אקט הישרדותי, להמשיך, להיות במחיצת אנשים.
במשך שעות לא תפקדתי.
עד אשר הובהלתי לרופאה תורנית
ומשם היה תרשים זרימה ברור.
המסלול.......ישיר לבי"ח.
נו טוב...מכיוון שחשבתי שהכל עומד להסתדר מעצמו
דחיתי ודחיתי.
בשעת ערב מצאתי את עצמי בחדר המיון..בדיקות מכל הסוגים האפשריים.
מותשת שכבתי במיטה שהתפנתה לאחר שעות לא מעטות.
ב-1.30 בלילה מצאתי עצמי ביחידה לטיפול נמרץ במחלקה הפנימית.
וזה מה שראיתי לראשונה -
אבוי, במיטה מולי שכב גבר. הכיצד?
תכונה רבה היתה סביבו. המוניטור לא איפשר מנוחה. האיש כבר 4 חודשים מחוסר הכרה.
מספר פעמים אחים ואחיות עמלו סביבו וטיפלו בו במסירות.
למחרת אשתו הוסיפה לי מידע..."האיש נלחם בחיידק!"
כולם סביבו עטופים בחלוקים, מסיכות וכפפות.
חששתי...מה איתי? לי אין חלוק ולא מסיכה.
מה עושים?
איזה "נוף"!
רק בשעות הבוקר יצאתי לעבודתי בפנימיה
מוקפת בילדים "מלאי חיים" בלשון המעטה...
ולפתע מולי, מכשירי הנשמה, רשרוש מוניטור, צינורות חמצן והחייאה.
מה אני עושה כאן?
למה החלטתם שאני בסכנה?
הדיאגנוזה "קריש בריאה".
התחדשתי בחבר צמוד !!!
שמו? "מוניטור".
מוצאת עצמי בוהה בו, מחוברת אליו בצינורות
ומביטה בו בלי הפסקה.
לומדת לקרוא את המסך
לא שקטה.
רופאים באים והולכים, חלקם עדין לומדים, צעירים וגאים.
הם מראיינים ושואלים, מבררים ואפילו קצת מפחידים.
את יודעת שאת בסכנה?
לו היית מחכה עוד שעה...כבר לא היית כאן.
איך קרה שחיכית יום שלם והגעת עם לחץ דם 40 ?
למה עוד חיכית?
הוא יושב מולי הרופא ואומר.
אני מרגיש כמו ילדה נזופה, חסרת אחריות
שצריכה לעמוד בפינה.
מדי פעם אני מתנתקת מהמוניטור, ויוצאת לסיבוב במסדרון המחלקה
צריכה אויר, תנועה , והכרות עם הסביבה החדשה.
למדתי להתנתק, להחביא את הצינורות בכיסי החלוק
ולצאת על מנת לא לאבד שפיות.
מצידי תחינות ואנקות כאב, ריחות חריפים של החלפת חיתולים למבוגרים...
אלוהים...תן לי לברוח מהמקום הזה.
מצלמת שוב.
מזכרת מהשעות הקשות.
איך אפשר להתעלם מכזו שמיכה?
שמזכירה לי את הזוועה?
שוב מגיע הסניטר, מורה לי לרדת ולשבת על כסא הגלגלים.
עוד בדיקה...עוד CT , עוד צילום ועוד מזרק.
איך השתנו חיי? אלליי....
לפתע מגיע שליח ומשמח אותי בזר יפיפיה של חברי לעבודה.
הימים חולפים ואני באותה המיטה
מנסה לקרוא ובוהה בתקרה.
והאחיות מגיעות שוב עם מזרק ומבחנה
ופעמיים ביום עם זריקה כואבת ישר לבטן...מציאות חדשה.
אני עסוקה בלבחון את השיטות השונות בהזרקה
מי מכאיב לי...מי האחות הטובה.
ואז מגיעה בשורה כואבת שאותי שוברת...
"מצטערים להודיע לך, נדבקת בחיידק ואת ליחידת בידוד עוברת במחלקה אחרת".
אבוי!!!
מסמנים אותי...למען יראו..וירעו.
אני המומה ועצובה.
הנה זלגה לה עוד דמעה.
לפתע מורד הוילון העוטף את המיטה.
"הוא מזוהם" הוא אומר לי...איש האחזקה
ונעלם!!!
אני מרגישה חשופה.
גם פרטיות אין בנמצא.
בית חולים? היגיינה?
3 ימים היא תלויה...שקית ההקאה של השכנה.
סליחה על התמונה, אבל זו עובדה.
יש סיבה לחיידקים
זו פשוט הזוהמה!
משרד הבריאות! אייכם!
אני מועברת לבידוד למחלקה אחרת
שבורה, הדמעות זולגות ואני מיואשת.
חברים חדשים בחדרי !
זו המציאות שלי.
צמידים חדשים!
את ידי מקשטים.
אבוי לבושה, אני שכל היום חיטאתי את סביבתי הקרובה
דוקא אני מתבשרת בהודעה.
אוכל שאמור לנחם, אבל הוא כל כך לא אסטתי
ולעיתים אף גורם לדחיה. (סליחה).
מחלקת ה"מצורעים"....
בכלים חד פעמיים את האוכל מקבלים.
ויש לי שכנות שמהמיטות לא יורדות.
המוניטורים את האוזניים מחרישים
אין שלוה, אין מנוחה לחולים.
מתי כבר אצא מכאן?
והימים חולפים...
די!!!
15.12.2015
משתחררת הביתה אל החופש
לעוד בדיקות, כדורים חדשים
אבל רואה שמיים כחולים, ילדים מלאי מרץ
רק לא חולים.
במלאות חודש "לשחרור"
הייתי חייבת להשתחרר מהסיוט שמלווה אותי
מהרופאים הצעירים שכל יום מתחלפים
מאחיות לחוצות ולא תמיד נחמדות.
יצאתי לחופש!
העיקר הבריאות!!!
