הוא שוב כאן , מגיח כמו בכל שנה, היום הקשה הזה.
כולם עסוקים בשיחות על הצום הקרב ובא, על בקשות סליחה ומחילה.
אני סופרת 45 שנות חיים שחלפו..כאילו היה זה אמש. טרי כל כך,
זיכרונות המסרבים להתיישן, מסרבים להישכח.
קשה לקלוט. קשה לדמיין כיצד הספרות הללו מתחברות! מדברות! משמעותיות!
המראות!, התמונות!, הזיכרונות! מציפים ועולים. כל כך הרבה שנים חלפו והם אינם מרפים..
הייתי ליד מיטתו בהדסה ירושלים. צעירה כל כך, ילדה ממש! לאחר לידה ראשונה!
המסוקים המשיכו להביא עוד ועוד פצועים מהשטח. הליקופטר חג אל מול החלון, אלונקות מובלות בריצה, מנות דם, בלוני חמצן, צינורות פה ושם......וצוות שעושה הכל כדי להציל עוד חיים, לתת תקוה לעוד משפחה.
בבית נשארה התינוקת שלנו והיא בת חודשיים בלבד. רק בוחנת בעיניה הקטנות את העולם!
מה היא מרגישה? מה היא חווה? מה טמון שם בליבה הקטן? איש לא ידע!
נאלצתי להשאירה בידיהם המסורות של ההורים ולסעוד אותו, בפציעתו הקשה.
אותנו בבית החולים "הדסה" שעל הר הצופים, מלווה רק התמונה שלה, על הארונית הסמוכה למיטה.
קטנה כזו, בוהה, מחפשת חיבוק של אבא ואמא שנמצאים רחוק כל כך.
החברים פוקדים את מיטתו, קרבים אל המיטה בצעדים מהוססים, נבוכים.
מה אומרים לצעיר בתחילת דרכו, ספורטאי, סטודנט, שרגלו נותרה בשדה הקרב וגופו פצוע ושרוף?
כולנו צעירים כל כך, בתחילת שנות העשרים. חיינו אמורים היו להיות אחרים. לימודים, ים, ריקודים, מוסיקה ואולי קצת בילויים.
כן, אז התחתנו ממש ילדים, פשטנו מדים וכבר היינו נשואים.
החברים באים ובאים, מקיפים את המיטה, ממלאים את החדר, נבוכים, מסמיקים, מחווירים.
נו באמת......מה אומרים??? גם חיילים במדים, גיבורים משדה הקרב, הופכים אילמים!
שניים מהחברים הטובים, עטויי זקן, נראים שונים! מרכינים ראשם,
מילה אינם אומרים!!!
המלחמה הזו הפכה את שניהם לאחים שכולים!
האחד גדל כיתום צה"ל, מיום לידתו, עם אם שטרחה לספק כל צרכיו ומבוקשו , מגדלת בגפה 2 ילדים לתפארת. המלחמה שוב צמצמה את המשפחה הקטנה......אחיו הבכור והיחידי קיפח גם הוא את חייו במלחמה הנוראית ההיא!.
השני בן לאלוף מכובד בצה"ל, איבד את אחיו הצעיר במלחמה הזו.
הם עומדים ליד המיטה, נבוכים, מהורהרים.....מסתירים כאב גדול כל כך. טרי כל כך. ושותקים!
לא משתפים! לא מספרים! נוצרים את כאבם עמוק עמוק בפנים!
והנה הם מגיעים, זוג חברים, נשואים טריים, הוא במדים מאובקים...
כמה משפטי "ניחומים" שאולי עדיף שלא היו נאמרים, כי אנחנו כל כך רגישים באלה הימים.
הרגישות לכל אמירה הינה כל כך גבוהה והפירושים מקבלים משמעות כואבת ופחות מנחמת.
חלפו שנים מעטות וגם הוא כבר איננו איתנו, עבר לעולם המתים, בהיותו במדים והשאיר אלמנה צעירה להתמודדות כה קשה.
אני חסרת מנוחה, מחפשת סימני חיים מעוד ועוד חברים. התקשורת של אז מאופקת, לא מספרת, אולי כדי להפיח מעט תקוה, לא לייאש, לא להפיל את העם ברוחו. לא לזרוע כאב וסבל מעבר לאלה שהפכו למנת חלקינו.
הידיעות גורמות להזלת עוד ועוד דמעות נסתרות. כדי לחסוך ממנו כאב נוסף והתמודדות.
"יש לי בן ואין לו אבא" - זועקת לטלפון חברה אהובה שממש כרגע קיבלה את הידיעה.
מסביב בחדר, גניחות של סבל ויסורים. זמרים מתנדבים, משמיעים שיר או שניים בפתחה של הדלת מנסים להרים את המורל לחיילים המתייסרים
ואולי בתוך תוכם חושבים "כיצד ממשיכים עם אלה החיים".?
כן, חלפו 45 שנים.
לתינוקת הקטנה - יש כבר ילדים משלה...
המשכנו את חיינו במסע של כאב וטלטלה .
עם הרבה זיכרונות כל אחד בעולמו שלו. בבועה שבנה סביבו. 2 בועות שהתרחקו זו מזו ועטו מעטה מאפשר להתנהל בעולם הלא פשוט הזה!
היו ימים, הם אינם נמחקים...הם צפים ועולים!
הזיכרונות מכאיבים! אינם מרפים! אינם נמוגים!
הם חלק ממני...עד סוף החיים!!!
