יום שבת, 13 באוקטובר 2018

הרהורי סבתאות!!!





הנכדים הקטנים, להם חיכינו שנים

גדלים במהירות, שינו ממדים

והנה גם הם ...מחוברים למסכים.

לא יושבים עוד על הברכיים...

כבר לא עושים "מחה כפיים"

לא משחקים מחבואים

לא רוכבים בבית - על אופניים.

המילים הראשונות שהעלו אצל כולנו חיוך
קיבלו גוון אסרטיבי ואוצר מילים מעורר תמיהה.

האמירה "לא בא לי"... שאיפיינה גיל שנתיים שלוש,

הפכה ל"בא לי!" ברור ותובעני.

הבגדים שסרגתי הפכו קטנים

אולי יתאימו רק לבובות ולדובים.


נזכרת באותן השעות, שאחזתי בחוט הצבעוני ובמסרגות
וסרגתי עין אחר עין, שעות של עבודה - באהבה גדולה.

והנה, עוד בגד קטן נערם בערימה...



ואני מתכווצת וחושבת לעצמי...לא די שגדלו הילדים

גם הנכדים כבר גדולים...והבגדים כל כך קטנים!!!.








הימים חולפים במהירות

ועמוק בפנים........ההרהורים מציפים

רצות המחשבות!!!


יום שבת, 29 בספטמבר 2018

יום שני, 17 בספטמבר 2018

יום הכיפורים שלי! זיכרונות המלחמה ההיא!


הוא שוב כאן , מגיח כמו בכל שנה, היום הקשה הזה. 

כולם עסוקים בשיחות על הצום הקרב ובא, על בקשות סליחה ומחילה. 

אני סופרת 45 שנות חיים שחלפו..כאילו היה זה אמש. טרי כל כך, 
זיכרונות המסרבים להתיישן, מסרבים להישכח.


קשה לקלוט. קשה לדמיין כיצד הספרות הללו מתחברות! מדברות! משמעותיות!

המראות!, התמונות!, הזיכרונות! מציפים ועולים. כל כך הרבה שנים חלפו והם אינם מרפים.. 

הייתי ליד מיטתו בהדסה ירושלים. צעירה כל כך, ילדה ממש! לאחר לידה ראשונה!


המסוקים המשיכו להביא עוד ועוד פצועים מהשטח. הליקופטר חג אל מול החלון, אלונקות מובלות בריצה, מנות דם, בלוני חמצן, צינורות פה ושם......וצוות שעושה הכל כדי להציל עוד חיים, לתת תקוה לעוד משפחה.

בבית נשארה התינוקת שלנו והיא בת חודשיים בלבד. רק בוחנת בעיניה הקטנות את העולם! 
מה היא מרגישה? מה היא חווה? מה טמון שם בליבה הקטן? איש לא ידע!
נאלצתי להשאירה בידיהם המסורות של ההורים ולסעוד אותו, בפציעתו הקשה. 

אותנו בבית החולים "הדסה" שעל הר הצופים, מלווה רק התמונה שלה, על הארונית הסמוכה למיטה.

קטנה כזו, בוהה, מחפשת חיבוק של אבא ואמא שנמצאים רחוק כל כך.

החברים פוקדים את מיטתו, קרבים אל המיטה בצעדים מהוססים, נבוכים.
מה אומרים לצעיר בתחילת דרכו, ספורטאי, סטודנט, שרגלו נותרה בשדה הקרב וגופו פצוע ושרוף?
כולנו צעירים כל כך, בתחילת שנות העשרים. חיינו אמורים היו להיות אחרים. לימודים, ים, ריקודים, מוסיקה ואולי קצת בילויים.

כן, אז התחתנו ממש ילדים, פשטנו מדים וכבר היינו נשואים.

החברים באים ובאים, מקיפים את המיטה, ממלאים את החדר, נבוכים, מסמיקים, מחווירים.

נו באמת......מה אומרים??? גם חיילים במדים, גיבורים משדה הקרב, הופכים אילמים!

שניים מהחברים הטובים, עטויי זקן, נראים שונים! מרכינים ראשם, 
מילה אינם אומרים!!!


המלחמה הזו הפכה את שניהם לאחים שכולים!

האחד גדל כיתום צה"ל, מיום לידתו, עם אם שטרחה לספק כל צרכיו ומבוקשו , מגדלת בגפה 2 ילדים לתפארת. המלחמה שוב צמצמה את המשפחה הקטנה......אחיו הבכור והיחידי קיפח גם הוא את חייו במלחמה הנוראית ההיא!.

השני בן לאלוף מכובד בצה"ל, איבד את אחיו הצעיר במלחמה הזו.

הם עומדים ליד המיטה, נבוכים, מהורהרים.....מסתירים כאב גדול כל כך. טרי כל כך. ושותקים! 
לא משתפים! לא מספרים! נוצרים את כאבם עמוק עמוק בפנים!

והנה הם מגיעים, זוג חברים, נשואים טריים, הוא במדים מאובקים...

כמה משפטי "ניחומים" שאולי עדיף שלא היו נאמרים, כי אנחנו כל כך רגישים באלה הימים. 

הרגישות לכל אמירה הינה כל כך גבוהה והפירושים מקבלים משמעות כואבת ופחות מנחמת.

חלפו שנים מעטות וגם הוא כבר איננו איתנו, עבר לעולם המתים, בהיותו במדים והשאיר אלמנה צעירה להתמודדות כה קשה.


אני חסרת מנוחה, מחפשת סימני חיים מעוד ועוד חברים. התקשורת של אז מאופקת, לא מספרת, אולי כדי להפיח מעט תקוה, לא לייאש, לא להפיל את העם ברוחו. לא לזרוע כאב וסבל מעבר לאלה שהפכו למנת חלקינו.

הידיעות גורמות להזלת עוד ועוד דמעות נסתרות. כדי לחסוך ממנו כאב נוסף והתמודדות. 

"יש לי בן ואין לו אבא" - זועקת לטלפון חברה אהובה שממש כרגע קיבלה את הידיעה.


מסביב בחדר, גניחות של סבל ויסורים. זמרים מתנדבים, משמיעים שיר או שניים בפתחה של הדלת מנסים להרים את המורל לחיילים המתייסרים
ואולי בתוך תוכם חושבים "כיצד ממשיכים עם אלה החיים".?


כן, חלפו 45 שנים.

לתינוקת הקטנה - יש כבר ילדים משלה...

המשכנו את חיינו במסע של כאב וטלטלה .

עם הרבה זיכרונות כל אחד בעולמו שלו. בבועה שבנה סביבו. 2 בועות שהתרחקו זו מזו ועטו מעטה מאפשר להתנהל בעולם הלא פשוט הזה!

היו ימים, הם אינם נמחקים...הם צפים ועולים!

הזיכרונות מכאיבים! אינם מרפים! אינם נמוגים!

הם חלק ממני...עד סוף החיים!!!


יום שבת, 8 בספטמבר 2018

חמסה, ראש השנה ומה שבינהן!

ויקיפדיה -      במיסטיקהחמסה (מערביתخمسة - חמישה) היא קמע בצורת כף יד בעלת חמש אצבעות פרושות, האמור להגן מפני עין הרע. על-פי המסורת המוסלמית, היד מייצגת את ידה של פאטמה, בתו של מוחמד נביא האסלאם. חמש האצבעות בה מסמלות את חמשת עמודי האסלאםהכרזת האמונההתפילההצדקה, הצום והעלייה לרגל.
ביהדות, הרב רואי מרגלית כתב בשם החיד"א  והבן איש חי[1] שהאות ה היא סגולה נגד עין הרע, ולכן נהגו בקהילות מסוימות לעשות חמסה שהיא כנגד המספר חמש, ערכה הגימטרי של האות. הרב הסיק שאם אין מייחסים לסגולה כוח עצמי, אין איסור בשימוש בה[2]. אך הרב דב ליאור כתב כי "מדובר באמונות טפלות ויש להימנע מהן. מיסטיקה איננה דרכה של היהדות."[3]
מקורותיה האמיתיים של החמסה הם כנראה עתיקים יותר, ונעוצים בסמלה של תנית, אלת הירח הקרתגנית.
החמסה נפוצה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ונהוג לתלות אותה בעיקר בפתחי הבתים, על הצוואר, במכונית, בארנק, או במחזיק המפתחות.
החמסה מופיעה לרוב במבנה סימטרי, בו האגודל והזרת זהות ומקבילות זו לזו, אם כי קיימות גם חמסות המעוצבות בצורות מדויקות יותר מבחינה אנטומית. בחמסה משולבים לעיתים קרובות סמלים נוספים האמורים לסייע כנגד עין הרע, כגון עינייםדגים, ומגני דוד ושמו של אללה. הצבע תכלת, הנחשב גם הוא כמגן מפני עין הרע, הוא צבע מקובל לחמסה.
למען הגילוי הנאות, בחינוך הפולני בו גדלתי, לא הכרתי חמסה במהלך שנות חיי המוקדמות.
כן, פגשתי בה בחנויות הדרוזים, בשווקים ערביים.
ראיתי אותה כתכשיט זהב על צוואריהן של נשים ונערות יהודיות מכל הזרמים והשכבות.
מעולם לא היתה לי חמסה.
התקרבתי אליה בפעם הראשונה בסקרנות היצירתית שלי, כשהתחלתי לעצב חמסות מחומרים שונים וצורות שונות.
מודה ש.........אהבתי!
זה היה אתגר עבורי.
שמעתי סביבי יותר ויותר את האמירה "חמסה...חמסה" כאמירה נגד עין הרע
כרצון שמשהו יתגשם במהרה.
אבי ז"ל בחליפתו ההדורה, כבר לא היה בחיי כדי להגיב.
אמי לא חסכה ושאלה "מה לך ולחמסות?"
אבל אצלי הסקרנות גברה על הכל....הצורך ליצור!
ראש השנה כבר בפתח
והנה שוב החמסה מתחברת לי במחשבות למגוון הברכות
לאיחולים ולתקוה שיהיה טוב.......חמסה.........חמסה....

הנה חמסה שיצרתי מפימו, עם הטבעות וגלזורה ירקרקה



את זו יצרתי מגבס ממש מהיסוד.




זו יצרתי מגלילי פימו מורכבים, שיטת מילפיורי ועוד שילובים.




עיצוב חמסה מעץ, בשילוב מפיות ושקפים



פימו


חמסות עץ מעוצבות

















מיגזרת נייר שציירתי וגזרתי






שתהיה לכולנו שנה טובה, בריאות ושמחה
חמסה........חמסה..........



#ראשהשנה
#חמסה

פרפרים הם חופשיים









ראש השנה בפתח ..הנה הוא כבר כאן
עוד שנה חלפה, עברה, נמוגה
מכינה שוב , סדרה חדשה של כרטיסי ברכה !


סביבי ניירות, חותכנים, דבקים ומספריים
שוקעת לעולם האהוב כל כך - עולם היצירה.

לתרפיה שלי. לעולם שכולו שלווה, דמיון ועשיה.

שוב התת מודע מאיץ בי להדביק פרפרים על הכרטיסים.

מה הוא רומז לי?

מה הוא אומר לי?

ידעתי עוד משחר ילדותי,
כי הפרפר הינו סמל היופי, החופש, השחרור , הקלות.

כל כך היינו רוצים לחוש מכל אלה!
אבל חיינו הסואנים, עמוסי הדאגות והמטלות
הופכים אותנו לדרדר קוצני...לפרח קמל מרכין ראש
אבל בטח שלא... לפרפר משוחרר.

כיוון שבברכות ואיחולים מדובר
ורבים מאיתנו אכן כבר יצאו לחופשי
אחרי עשרות שנים של עומס יומיומי.....
הפרפר הינו חלק מאיתנו, מלוה אותנו במעופו!

יש שעות שאנחנו נישאים על כנפיו העדינות
ויכולים לאפשר לעצמנו מעט מן החופש הקסום הזה.
מן הקלות, הרפרוף, הריחוף....
יכולים לחוש שפרשנו כנפיים, נושמים עמוק ועפים...
עפים למחשבות, הרהורים על החיים, על המשפחה והחגים...
עפים ומנענעים בכנפיים הצבעוניות, הרכות כל כך
מביטים לעיתים מלמעלה, נחים על פרח רענן מטל הבוקר
נהנים מקרני שמש מחממות

וחושבים חושבים על החיים שעוברים
ממש ביעף
כמו אותו מעוף כנף.

שנה טובה חברים!

היו בריאים ומאושרים!















יום שבת, 1 בספטמבר 2018

קייטנת סבתא, קיץ 2018

                           


                                  קייטנת סבתא.

                         חום יולי אוגוסט, עושה צעדיו לעזוב

                          כדי לפנות מקומו לרוח קרירה ואולי גשם שישקה                                   את האדמה היבשה.

                                     ימי החופשה גם הם מפנים מקומם,                                                  לשנת לימודים חדשה.
                   הן מגיעות, שתי בנות ה-11 (בהפרש של חודשיים), שתי נכדות אהובות ושונות
                        האחת בת מושב, ילדת טבע, השניה שחזרה מעבר לים, עם מבטא אמריקאי מושלם.
בנות דודות, אוהבות ואהובות, מגיעות לסבתא - עם רשימת משימות...
"סדנת יצירה" הן מבקשות, ויודעות להגדיר בדיוק מה הן רוצות!.
"סדנת בישול" - בסופה ישבו, זו מול... זו וילקקו את השפתיים.

הן בוחנות בקפידה את החדר שהוקדש להם - לקייטנה.
שולפות את הכרית האישית, ומכינות לעצמן את המיטה.
בוחנות את רכותה, נשכבות, מתגלגלות מצד לצד ומביעות דעה.
כבר מאיצות בי להתחיל במשימה הראשונה.....
מתי כבר נתחיל סבתא? שואלת האחת....
לא לפני שהוגשה להן ארוחה...
הן מביטות זו בזו, שמחות ומאושרות,
חיכו כל החופש לאלה השעות.......של ביחד, 2 נערות מתוקות
שהשאירו מאחור אחים ואחיות רק כדי לזכות בשעות סבתא, להתנתק מהמולה של חופש ולהנות מעשיה.
אני רצה מפה לשם, מחדר היצירה הפרטי שלי, למטבח ומשם לשולחן.
מביאה חומרים מעוררי התפעלות......זהו הגיע זמן הכנת פרחים מחרוזים.
הן שואלות בסקרנות, רוצות לדעת, צעד אחר צעד.
מלטפות חרוזים, מתלבטות בבחירת הצבעים, בוחנות זו את זו
ויוצאות לדרך. עולם היצירה נכבש בסערה.
יושבות על המיטה, מול קופסאות שלל חרוזים בכל מיני צבעים
וחורזות......חורזות.......וכל כך מרוצות מהתוצאות.
אני יושבת מהצד, מול הדינמיקה המתרחשת, בתוכי אושר גדול ותחושת סיפוק ממלאת כל תא ותא בגופי, גם אם קצת עייף.
משימה ראשונה מסתיימת בהצלחה.
עושות פסק זמן לסדנת ממולאים, סבתא צייתנית ממלאת משאלות לב של נכדים...
הן קולפות וחותכות, שואלות שוב ושוב במה יכולות לסייע.
הסיר מתמלא בסירות פלפלים וקישואים
עיני הבנות נוצצות.....מביטות בשעון ומחכות לבאות.
ריח נפלא פושט בין קירות הדירה, אנו כבר ערוכות למשימה הבאה.
"יצירה בפימו" הן ביקשו הפעם.....ואני מכינה את הזירה
פורשת משטחים, מזהירה מפני הסכינים, פותחת קופסאות עמוסות בפימו משלל צבעים.
אושר נסוך על פניהן.......הגשמת משאלה שחיכו לה תקופה ארוכה.
הן לשות ולשות, למול שלל הצבעים מתלבטות, שואלות ומתעניינות בתהליך
וכבר רוצות לעבור לשלב הבא....רוצות לנצל כל דקה.
עצובות למול מחוגי השעון הממהרים.....זמן קייטנת סבתא אוזל, בקרוב חוזרות...לבית ההורים.
אחת אף מזילה דמעה ושואלת "מתי תהיה הפעם הבאה"?.
פותחות יומנים ובודקות את ימי החופשה הבאים...במהלך שנת הלימודים.
שלום לכן נכדות אהובות, הנעמתם לי את ימי הקיץ החמים!
בהצלחה מקסימות שלי, אוהבת מכל הלב. 
תודה שבחרתן בקייטנת סבתא
ואתן יוצאות עם זיכרונות,
תוצאות יצירתיות 
וציפייה לבאות!!!

היה היה פנס בודד........


צולם בפורטלנד, ארה"ב

יום סגרירי אפור מעט,  המצלמה ביד.

נמל, מים עכורים, תרנים, מפרשים וסירות 
והראש עמוס מחשבות.
למול הפנס הבודד
מתנגן השיר, עם מילים של פעם
תמימות כל כך
עם מוסיקה עתיקה כל כך...
ולאחר ערב של "כוכב נולד" ותחרויות שירה 
הנראים בכל ערוץ וערוץ על המירקע,
אני מהרהרת ומנסה להסביר לעצמי
מה קרה למילים העכשוויות?
למוסיקה המתנגנת במכוניות
ל-"TOY"   ו-טודובום ...
ואיפה התום? והתרגום לסיטואציות הפשוטות של החיים?

פנס בודד

גידי גוב ומיקה קרני
מילים: 
יוסף דר וחיים גורי
לחן: סשה ארגוב
היה היה פנס בודד בקצה שכונה
והוא האיר את ילדותנו הקטנה
והוא האיר את משחקי המחבואים
ולאורו היו הקדרים באים.

כש"השוטרים" כמעט תפסו את "הגנב"
היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:
"הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
"רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לשחק מעט אפילו" -
אבל תחנונינו לא הועילו.

היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר, ושער וגינה,
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתני כל הבנות שבעולם.
וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה,
רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה -
אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
"רק עוד רגע, רינה, רק שניה אחת,
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" -
אבל תחנוני אז לא הועילו.

היה היה פנס בודד - חלפו שנים
ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים
והשכונות מצאו מקלט בפזמונים,
אבל אותם קולות ברחוב ובגנים.
וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו
והחצר כולה מלאה בשריקותיו,
אני יוצא אל המרפסת וקורא:
"שמע ילד, לך הביתה או אני יורד".
"רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט
לא נורא, שחק קצת, צעק - אבל מעט".
אז רציתי להפחיד אותו כאילו -
אבל לא ירדתי אפילו.




לחמניות כוסמין מלא.

                                          רק באפיה ביתית יודעת מה המרכיבים                            יודעת שאין חומרים מיותרים.            ...