יום חמישי, 12 בינואר 2023

בוקר חדש בעידן של פרישה.

 





חשיכה בחוץ. השמש טרם האירה את השמיים בקרניה הראשונות. 

חמש בבוקר, עין ראשונה נפקחת, אחריה השניה. 

זמן לקום ולעשות סיבוב ראשון בבית,

 לחלץ הגוף אחרי שנת לילה קצרה ולא מספקת. 

כרגיל, אין לי סיבה לקום אל תוך הלילה. 

העבודה שהרגילה אותי לכך, לא קיימת עוד.

חברתי למחנה הגימלאים. 

מוזר אבל אני שם. להכחיש? לא ישנה את התחושה. 

בכל מקרה השעון הביולוגי ממשיך בדרכו.

 בטרם נפקחו העיניים וגל של מחשבות מציף אותי, 

מחשבות על החיים, העבר, ההווה וחששות מהעתיד. 

אני מרבה לקרוא מאמרים על רפואה ותזונה נכונה.

 יודעת שנכון לשתות 2 כוסות מים חמים עם לימון.

 כן יודעת...........אבל המאבק בין הקפה למי הלימון החל, כמו כל בוקר.

 במי לבחור? למה שוב נכנעתי לקפה?

 יתרה מכך.....לא בזאת תם המאבק....

האם לשתות אותו חם או להנות מכוס קפה קר עם הרבה קרח?

 כמו שאני אוהבת בימי הקיץ הלוהטים.....

השמיים משנים גוונם. 

צהוב חודר אל תוך החושך וצובע אותו בצבעים של בוקר.

 ההתלבטות על המשקה הראשון לא תמה. 

הבריאות והיצר רוקדים יחדיו את ריקוד הבוקר. 

מנסים להתיידד. 

מי רוצה לריב בבוקר כשהוא עדיין ישנוני ועושה היכרות עם בוקר חדש? 

קרני אור ראשונות מפלסות דרכן בין גגות הבתים.

 שירת הציפורים גוברת ומושכת את תשומת לבי. 

הרגעים האהובים של הבוקר.

 הקפה יחכה, 

הדילמה טרם הגיעה לפתרון.



 בוקר טוב ישראל!

יום רביעי, 11 בינואר 2023

חיים חדשים באמצע החיים.



                                                                       

מהרשת.


פורקת מזוודה לחיים חדשים.

משאירה מאחור אורות נוצצים .

מבינה שעלי לסלול דרך חדשה

גם אם היא כרגע חשוכה.

עננים כבדים , ענני גשם, צובעים באפור

ואולי גוונים של שחור.

חששות עוטפים אותי.

אי ידיעה! טשטוש ודרך לא ברורה.

הרבה סימני שאלה.

להביט רק קדימה אל עבר האור

להתעלם מהשחור ולהתמקד בצבעי האור

צהוב, כתום, אדום

ושמיים צבועים בכחול ותכול.

לא להביט לאחור.

     להשאיר הכל שם......

ולא לזכור.

לא להתפתות לעבור בדלת מסתובבת

כאילו יצאה במחול.

לעבור בדלת רחבה עם מסגרת

בתחושה שעליה אני סומכת.

אני עוברת דרכה בוטחת,

היא מחזקת את בטחוני

                               ואני בחרש ממלמלת לעצמי

אני יכולה! הכל תלוי רק בי! 

אמא חלפה שנה מאז הפרידה הסופית והאחרונה.

 







  כולם  מברכים ב"חג שמח" נר שמיני של חנוכה.

אני מחרישה דומעת......עצובה.

בדיוק לפני שנה נלחמת לנשום את נשימותיך האחרונות

בצלילות מדהימה.

שאלת "אולי יהיה נס חנוכה?"

אמרת לי "יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות"

"התחלתי כמה עבודות חדשות".

ליד כורסתך הנוחה נותרה קופסת הצבעים יתומה.

הקנווסים באמצע היווצרותם.

את נחלשת למול עיננו.

מנסים להשקותך בעוד לגימת מים מהקשית.

את מתקשה לשתות

מדברת בלי הרף, מנסה להספיק..

צלולה ומבינה הכל.

שואלת "למה כולכם כאן? באתם להיפרד? זהו? זה הסוף?

ושוב מקווה לנס.

מרימה ראשך ואומרת "אלוהים, הושיעני נא"

אנחנו  מנתחים את המילים, מנסים להבין...

מחזיקים בידך, את נאחזת בשלנו...

רוצה להאמין שהנה תתחזקי ותחזרי לכוחותיך.

אבל התמונה היא אחרת. מאיימת!!

את מפנה את ראשך ואומרת

"בנות, אני הולכת...סליחה ..אין לי כח יותר"

ונרדמת לנצח! לתמיד!

היתמות, היגון כמו עננה מרחפים בחדר...

אמא שלנו, המיוחדת כל כך, תאוות החיים, האמנות, הספר, המוזיקה, הקולינריה ומה לא?

עטרת ראשינו, הגזע העבות של משפחתינו

איננה עוד.

לנצח תהיי בליבנו, במחשבתינו, בכל אשר נפנה - לנצח איתנו.

מצטרפת לאבא שלנו שכל כך אהבת.

שוב תתחבקו שם במרומים

ותשגיחו עלינו ממעל!








חבר אמיתי, הוא אדם שבחברתו אתה מעז להיות עצמך.

"חבר אמיתי, הוא אדם שבחברתו אתה מעז להיות עצמך."




יש חברים מכל מיני צבעים

מכל מיני תקופות

מדרגות עומק וקירבה שונות.

יש חברים שונים ומשונים.


יש חברים של שיחות על מתכונים

יש כאלה שרק משמיעים ואינם מקשיבים

נפגשים לפרקים, נעלמים לחודשים ושנים

לפתע חוזרים ולא מסבירים.


יש חברים נוגעים

שמבטיכם נפגשים,

שאתם יכולים להבחין ברגשות

אלה המסתתרות מאחורי המילים.


יש חברים השונים מכם באנרגיה

בערכים, בדרך החיים.

בחיי היומיום, בתחביבים.

אך יש כבוד הדדי, קבלה, הבנה והכלה.


יש חברים שהתקשורת מקרטעת

הזרימה של המילים לעיתים נתקעת.

המפגש מתקיים, ואת מצפה שיסתיים.

את חשה עייפות ואנרגיה מוחלשת.


יש חברים אמיתיים

שתמיד בך מתעניינים.

מתקשרים, כותבים ותמיד מעורים.

כל מיפגש הוא חוויה נעימה ומרגיעה.


יש חברים שאיתם אינך צריכה לשקול מילים

לחשוש מביקורת, מניתוחים חובבניים.

יש חברים שאיתם – 

את פשוט – את! 

יום שישי, 6 בינואר 2023

עוגיות מעולות - כדאי לנסות.



מתכון 

2 כוסות קוואקר עבה ,  

חצי כוס קמח כוסמין, 

 חצי שקית אבקת אפיה,

שליש כוס חד פעמית קרה של שמן

  2 כפות שטוחות סוכר,

 חצי כוס אגוזי לוז קצוצים, 

2 כפות צ'יה, 

2 כפות שומשום, 

חצי כוס פתיתי שוקולד,

 ביצה L,

 3 כפות יין אדום מתוק, 

מספר כפות מים לפי הצורך ליצירת עיסה רכה.


להניח בעזרת כף.  לאפות ב-170 מעלות עד שמשחים











יום חמישי, 5 בינואר 2023

להתחיל לכתוב!

 

                                   להתחיל לכתוב היתה המשימה שלי מדי פעם. 

                                     מתי אתחיל? למי אכתוב? את מי אשתף?

 



                           האם שוב אמלא את המגירה שלי בדפים אינסוף?

                   כותבת לעצמי!. גיליתי שכתיבה משחררת, פורקת עומס רגשי,

                   מסייעת בהתמודדות במצבי משבר, ברגעים שהמוח לא שקט, 

                                       שעלה על גדותיו במחשבות אין-קץ. 

                                       נזכרתי בשעורי החיבור בבית הספר. 

                 בתבנית של התחלה, תוכן וסוף. כך לימדה אותי המורה שלי.  

                                   הדימיון בגיל ההוא היה פחות עשיר. 

        עם השנים הדימיון קיבל מימדים אחרים מעומס האירועים, אירועי החיים. 

                                        הוא העשיר והרחיב אפשרויות. 

                  היום מילה אחת היא מסלול הסתעפות לעוד ועוד שבילים ודרכים.  

               ברבות הימים החלטתי לפנות מקום במגירות, מדפים מצהיבים......

                                               פתחתי לי בלוג משנה חיים.  

                    שם אני שומרת ואוגרת זיכרונות, תיאורים, מתכונים מקוריים,

                               הנצחת טיולים, עבודות יד שלי במהלך השנים.  

                                                הבלוג שהפך ליומן חיים. 

                           מזכיר את ספר הזיכרונות עם המנעול מימים אחרים...

                                          של ילדות רחוקה וגיל התבגרות.

יום שני, 2 בינואר 2023

התחלות חדשות

                                              


                                                       




                                                                 


                                                ציפור קטנה ויפיפיה נעמדה על מדף חלוני.

                                                            היא צדה את עיני,

                                                  החרשתי על מנת לא להבריחה

                                                 כדי שתישאר עוד ועוד במחיצתי

                                                               ותשמח אותי.

                                         בחנתי את נוצותיה המרהיבים בשלל צבעים.

                                                    שקעתי במחשבות והרהורים.

                                                  מאין באה? האם עברה נדודים?

                                         או שמא היא בת המקום...וחיה חיים שקטים.

                                            מצאתי עצמי בוחנת אותה שוב ושוב.

                                                     שמא תעוף ולא תשוב.

                                                   אולי זה מיפגש חד פעמי?

                                             ואני אשאר עם הרבה שאלות במוחי.

                                                   תמיד אהבתי את הטבע

                                               תמיד הוא עורר את סקרנותי.

                                                    מנציחה כל פרח בדרכי

                                                 פוקחת עיני ומביטה סביבי.

                                     בוקר חדש החל, שבוע חדש, שנה חדשה.

                                        איזה התחלות חדשות תפתענה אותי?

                                              האם צבעיה המרהיבים של הציפור

תצבענה גם את דרכי? 




אומנית סריגת תמונות. Beata Bylinka

  גיליתי אותה ברשת באקראי. אלה הרגעים שגורמים לי אושר. שמצדיקים את העובדה שהתעקשתי להתחבר לרשתות ולא לוותר לעצמי. שעמדתי מול שאלות הסביבה  ...