הרקע - סבתא מנגנת בפסנתר ואקורדיון. שחקנית בתיאטרון יידיש.
אחיה - מנשה רבינא מוסיקאי ומבקר מוסיקה
מנשה רבינוביץ-רבינא נולד בפריסלוב שברוסיה (כיום באוקראינה), בן לאלעזר, בעל בית חרושת לסוכריות וחזן, ולברינה. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו לנובוגרודק, שם שימש אביו חזן ראשי בליווי מקהלה בבית כנסת.
שליד הגימנסיה של קרליבך. במסגרת לימודיו זכה במדליה ע"ש מנדלסון.
בשנת 1924 עלה רבינא לישראל. בארץ התגורר שנים רבות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא הקים
את "המוסד להפצת מוזיקה" ובאמצעותו הוציא לאור מספר נכבד של ספרים מפרי עטו ובצוותא
עם אחרים: ספרי תווים ומונוגרפיות על מוזיקאים מפורסמים, על היצירה המוזיקלית והמלחמה;
ומחקריו הראשוניים והמקיפים על ההמנון הלאומי התקוה, ועל המחול של ברוך אגדתי. כמו כן,
היה שנים רבות מבקר תרבות ומוזיקה בעיתונים "דבר", "דבר לילדים" ו"הפועל הצעיר".
בשנותיו הראשונות בארץ ניגן בתזמורת של האופרה הארצישראלית מיסודו של מרדכי גולינקין.
הוא השפיע וניצח על מקהלות רבות: מקהלת פועלי תל אביב בשנים 1924–1935,
מקהלת בית הכנסת בימים נוראים בברלין, מקהלת "עונג שבת" ב"אהל שם" בתל אביב
שהקים המשורר חיים נחמן ביאליק, ומקהלת האוניברסיטה העברית בירושלים.
הכינוס הראשון של מקהלות בארץ ישראל התקיים ביוזמתו ובניצוחו בעין חרוד ובתל יוסף
בשנת 1925.
בשנים 1928–1933 נסע מדי שנה לברלין לנצח על מקהלה בשירת הימים הנוראים ולהשתלם שם
בניצוח אצל פרופ' זיגפריד אוקס בברלין. שם פעל גם בחוגי המוזיקאים היהודים המזרח-אירופאים,
שתיעדו, עיבדו ופרסמו את המוזיקה העממית היהודית. כמו כן השתלם בקורסים בפדגוגיה
מוזיקלית בדרזדן.
רבינא לימד מוזיקה בכמה מסגרות: תחילה בקונסרבטוריון "שולמית" ובגימנסיה הרצליה,
ואחר הורה וניהל את בית ספר למוזיקה "תורת לוִוים"; כמו כן, לימד בבית ספר למוזיקה בחיפה
ובתוכנית "הקונסרבטוריה העברית". המלחין גיל אלדמע נמנה עם תלמידיו הרבים.
במקביל, עסק רבינא רבות בהנחלת הידע המוזיקלי לציבור הרחב בסדרות של הרצאות;
מלווה את הסבריו המפורטים בנגינה על פסנתר, כאשר הוא מתבל את התאוריה בדוגמה מושמעת.
גם ב"קונצרטים לנוער" שנערכו באולם "אהל שם", עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית
ובאורח קבוע היה מנשה רבינא המנחה והמסביר הנערץ על המאזינים הצעירים.
בשנת 1947 זכה בפרס אנגל על תרומתו למחקר המוזיקה בארץ ישראל.
רבינא נפטר בשנת 1968 בתום מחלה קצרה, בן 70 במותו. נקבר בבית העלמין הדרום בחולון.
היה נשוי לבתיה (בת עזריאל שרָיֶיר, סוחר ועסקן מוותיקי "חיבת ציון" בקמניץ-פודולסקי[,
אב לדן ואיילה. בנו דן רבינא (1933–2010) היה פרופסור להנדסה אזרחית בטכניון,
ואשתו, ישראלה רבינא, היא פרופסור אמריטה להנדסה במוסד זה.
שנלקחו כמעט לכל "מסכת" ומופע המוני במוסדות החינוך העבריים משנות השלושים ואילך,
הם: "מי ימלל" ו"אנו באנו ארצה", רבינא חבר את מילותיהם אל מנגינות עממיות.
לחניו שלו המוכרים הם: "אליעזר והגזר" למילים של לוין קיפניס, "דונם פה ודונם שם"
למילים של יהושע פרידמן, "השקדיה פורחת" למילים של ישראל דושמן ו"בגינה"
למילים של חיים נחמן ביאליק.
סבא חזן.
אמא - למדה פיתוח קול, שרה אריות ולא ויתרה על קונצרט או אופרה.
משפחה מוסיקלית.
במשפחה כזו קיבלתי הכוונה מגיל צעיר שהחלה מנגינה על אקורדיון המותאם למידותי
שהוחלף בבוא היום לאקורדיון 120 בסים . את הידע הבסיסי רכשתי מסבתא שהיה חשוב
לה שאנגן.
בהמשך, למדתי אצל מספר מורים, ניגנתי בתזמורת ובעיקר זכור לי המורה הגרמני
שהיה מגיע לביתנו מדי שבוע, רכוב על אופנים, לבוש מכנסי חאקי קצרים וגרבי צמר חאקי
עד הברך. עולה חדש שדיבר אלי רק גרמנית כי השפה העברית לא היתה שגורה בפיו. הוא
היה קפדן ודיבר בקול סמכותי. בהחלט מוזר ושונה בנוף הישראלי.
האקורדיון שלי הונח על הארון והורחק ממני ליומיים שלושה.
זיכרונות האירוע הזה זכורים לי היטב. האירוע הכאיב לי מאד בשל הסיבה שאיכזבתי את הורי.
אני, הילדה הטובה, השקטה והצייתנית.
ופיתוח כל תמונה היה באמצעות צלם מיומן עם מכשיר דפוס מיושן בשחור לבן.
כל תמונה היתה מודבקת עם פינות שחורות שהחזיקו את התמונה.
