הסרט "פינק ליידי" - מחשבות והרהורים

 

                                                            

                                       https://www.youtube.com/watch?v=diDtV0vb-yU

                                                   פינק ליידי -   מאחורי הקלעים

                                                אכן, החברה החרדית תמיד עוררה בי עניין. 

                                       בימי ילדותי גדלתי ברחובות, ליד מכון וייצמן והפקולטה לחקלאות. 

                             לא הייתי חשופה למיגזר  החרדי. גם לא לחובשי כיפות.  בשורשים של משפחתי
                                        שלפני השואה היו  רבנים אבל   איש לא נותר מהם כולם ניספו.  
                                              לאחר שירותי הצבאי, למדתי באוניברסיטת בר אילן. 

                                 האוירה הכללית היתה שונה, אולם בפקולטה לפסיכולוגיה , היו מן הסתם פחות דתיים                                                                                                    מבית.......כמוני.
                                                           הסקרנות לגבי החברה החרדית תמיד היתה שם. 

                                       רק לפני 3 שנים  נסעתי לבני ברק לעשות היכרות  עם המקום. 

                   תוכנית מגירה שחיכתה שנים. שוטטנו בסימטאות, ראינו חצרות בתים ללא פרח או צמח ירוק
                                                                רק צי עגלות ילדים ותינוקות. 

                   נכנסנו לטעום אוכל יהודי המוכר  מבית ההורים, אפילו שוחחנו עם  חרדים ממרחק "בטוח".   

                                                                         היה מרתק ובלתי נשכח.
                                     כאשר פורסם הפרומו ל"פינק ליידי" ידעתי שעל הסרט הזה לא אוותר . 
                                                    את סיפור העלילה אשאיר למבקרים המקצועיים הרצ"ב. 

                                                        רק אוסיף ואומר "לכו לראות, בהחלט מעניין".

                                                              

מהרשת - יותם דוברין

 מאז ומתמיד, החברה החרדית הייתה נושא לוהט ובולט בקולנוע הישראלי, אבל בשנים האחרונות באמצעות סרטים כמו "האושפיזין", "בחורים טובים" והמשכו, "הבלתי רשמיים" ו"בית" מדובר באחד הנושאים הפופולריים בקולנוע המקומי. עם זאת, אף אחד מהם לא דומה לסרטו החדש של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הנה אנחנו"). "פינק ליידי" הוא סרט מופתי, שנכתב על ידי מינדי ארליך, המוכרת מ"חתונה ממבט ראשון", כאשר הסרט כולל סיפור אותנטי ואישי ביותר. העלילה מספרת על משפחה חרדית כאשר הפטריארך עובר סחיטה בגלל היותו הומו בארון. במרכז הסיפור עומדת דווקא אשתו, בתי (נור פיבק), מה שהופך את הנושא העיקרי של הסרט לעסוק באנושיות שלה ואיך חייה מושפעים בגלל הפרשה הזו.

ארליך שאבה השראה מחייה האישיים ומסביבתה כיוצאת החברה החרדית כדי ליצור את דמותה של בתי, ובכך העניקה לה אותנטיות רבה. התשוקה של ארליך לכתוב דמות כה מורכבת ועמוקה מורגשת ביותר בצפייה. ניכר גם כי בעלה, לייזר (אורי בלופרב, "המזח"), זוכה להשקעה דומה, למרות שחייו כל כך שונים משל בתי. שתי דמויות אלה מניעות את הסרט, והן הלב הפועם של העלילה. הכתיבה שלהן עגולה ומותירה את הצופה עם מחשבות ורגשות עזים.

כל השחקנים בסרט נפלאים והופתעתם משאירה חותם. נור פיבק בולטת מעל כולם, כאשר מבלי מאמץ השחקנית מציגה את כל המורכבות של בתי. גם תפקידו של בלופרב מניב למסך תוצאות נפלאות, עם יכולתו להציג היטב את הדמות שזהותה מובילה לקונפליקט הראשי. בלופרב עושה זאת בתשוקה, ומכניס אנושיות עצומה לתוך דמותו של לייזר. ראוי לציין גם את הופעתה של גל מלכה ("המפקדת"). מתוך כל זה, אי אפשר שלא לשבח גם את במאי הסרט, ניר ברגמן, על יכולתו לעבוד עם שחקנים ולהוציא מהם ביצועים כה נפלאים.

חוזקה נוספת של "פינק ליידי" היא יכולתו להציג את הנושא העיקרי בתוכו, שהוא ההתמודדות של בתי בכל הפרשה סביב בעלה. העלילה מראה איך היא מתעמתת עם הציפיות הפטריארכליות סביבה, שמגיעות מכל מקום – בין אם זה גברים, נשים או מתוך עצמה. התוצאה היא חוויית צפייה מאוד מספקת, בה אפשר לראות מסע אדיר אותו בתי עוברת. ראוי גם לציין נושא נוסף שעולה שהוא התמודדות הקהילה החרדית עם הקהילה הגאה, שנעשה בצורה רגישה. גם כאשר יש סצנות בהן דמויות אולי ישתמשו בשפה שאינה פוליטיקלי קורקט, זה לעולם לא נדמה כאילו זה נעשה במטרת לעג.   

 "פינק ליידי" גם מצטיין בכל המובנים הטכניים. ראשית, הצילום לכל אורך הסרט מרהיב. סצנה בולטת במיוחד נמצאת במערכה הראשונה, כשניתן לראות את בתי ולייזר בתור הצללות, לנגד תאורה בהירה ומעורפלת שמאחוריהם. הקומפוזיציות מחמיאות ביותר לתמונה, תוך שימוש מהמם במסגור - טכניקה של תכנון מיקום השחקנים במטרה להעצים את האפקט הרגשי. ישנן במהלך הסרט מספר סצנות בהן ניתן לראות את בתי ולייזר כשהם במהלך צילום של תמונה משפחתית. הצפיפות בתמונה מראה כמה השניים, במיוחד בתי, לכודים בתוך הציפיות החברתיות בתוך הקהילה החברתית, וכמה המצב הזה קלסטרופובי.

למעשה, החולשה היחידה בסרט מגיעה דווקא מתוך ניסיונו לאזן את הדרמה הכבדה באמצעות סצנות קומיות. אלו סצנות מיותרות משתי סיבות - הראשונה היא בגלל שהדרמה ב״פינק ליידי״ אינה עד כדי כך קודרת, שנדרש איזון שכזה. השנייה היא בגלל שהסצנות האלה מונעות על ידי דמויות משניות שמופיעות בעיקר בהן, ואין להן משמעות גדולה עבור עלילת הסרט. הן יוצרות מצב שבו העלילה מתקדמת, אך לוקחת ברקסים כדי לנסות לרענן את הקהל. אמנם הסצנות האלה מצחיקות, אך הן פוגעות בזרימת הסיפור ומאריכות סרט שיכול היה להיות שעה וחצי לכדי סרט של קרוב לשעתיים.
באמצעות שילוב של עלילה מרתקת ואותנטית, משחק מרשים ופסקול נפלא – ״פינק ליידי״ הוא אחת היצירות הקולנועיות הישראליות המבריקות של השנים האחרונות.. נור פיבק שהתגלתה בסרט "הברך״ של נדב לפיד, מספקת בסרט זה הופעה ממעלה ראשונה. למה היא לא מופיעה בעוד סרטים? ניתן לקוות כי ״פינק ליידי״ שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל טאלין יצליח גם בקופות, ובכך יאפשר לה, וגם לשאר השחקנים המוכשרים בסרט, הזדמנויות נוספות.  




 
 

                 

הסרט - ארוגם ביי

 

                                                                 

 

                                     לפני כל הליכה לקולנוע אני נוהגת לקרוא חוות דעת ברשת.
                              הפעם באמת לא שמעתי על הסרט, שעת הקרנתו הכתיבה לי וגם הנושא.
                                            מה עוד שחשוב להחמיא ליצירה ישראלית.

                                       https://www.cinema-city.co.il/movie/4846

                                        תקציר הסרט

מסע של חברות, אבל וגלים.

שלושה חברים מחיפה – מיכאל, קים וגל – יוצאים למסע גלישה בחוף ארוגם ביי המפורסם בסרי לנקה. מה שנראה כטיול רגיל של אחרי צבא, מסתיר מניע עמוק ורגשי: הגשמת צוואתו של חברם הטוב, יובל, שנהרג בשירותו הצבאי.

ככל שהשלושה מתמודדים עם הגלים הגבוהים באחד החופים היפים והמאתגרים בעולם, כך עולים על פני השטח רגשות עזים של כעס, אשמה ואבל שטרם עובדו.

          

במאי/ת: מרקו כרמל
הפקה: תסריט: מרקו כרמל, מור פולנוהר, צילום: צלם: סהר מזרחי, עריכה: דנה ליכטר ירדני, שירה ארד

בכורה: 12/12/2024 2:48:31 PM

מקום / שנה: ישראל / 2023
אורך: 97 דקות
ז'אנר: דרמה
שחקנים: מאור שוויצר, ג'וי ריגר, ידין גלמן, מירה צור, אריה צ'רנר, יניב חרלפ, לימור גולדשטיין

"בארוגם ביי אומרים על הישראלים שהם חושבים שכל גל מגיע להם. או כי הם בני 18 והם בטוחים שהם ימותו בצבא, או כי הם בני 22 ונשארו בחיים." עם המשפט החד והקולע הזה נפתח סרטו החדש של מרקו כרמל ("פרא אציל", "אחותי היפה"). כבר בתחילתו הוא מעמיד את הצופה בפני הבטחה למסע דרמטי מרגש עם קשר ציוני עמוק. אך ככל שהעלילה מתקדמת, הסרט נראה פחות נאמן להבטחותיו ההתחלתיות, ולא בשל העלילה עצמה, אלא דווקא בגלל חוסר אחידות והיעדר עומק שפוגעים ביכולת להעביר את הסיפור באופן משכנע.העלילה עוקבת אחר שלושה חברים – מיכאל (מאור שוויצר), קים (ג'וי ריגר) וגל (ידין גלמן), שלושה גולשים ישראלים היוצאים לטיול אחרי צבא בחופי ארוגם ביי שבסרי לנקה. עבורם, טיול הגלישה הוא ניסיון להתמודד עם אבלם על חברם יובל, שנפל במבצע בלבנון. מה שהחל כהרפתקה משחררת וחווייתית, הופך במהרה למסע רגשי מסעיר עבור כל אחד מהחברים. קים, בת הזוג של יובל, מנסה להמשיך הלאה כשהיא מוקפת בחבריו של האדם שאהבה. מיכאל מנסה להתמודד עם ייסורי המצפון שלו מאז אותו מבצע, בעוד שגל מתאמץ לשמור על כבודו וזכרו של יובל.

"ארוגם ביי" מרגיש רלוונטי במיוחד בימים אלו, ועם עלילה שמרגישה כה מציאותית ואקטואלית, קשה להאמין שהוא צולם עוד לפני פרוץ המלחמה (ולפני פציעתו של גלמן ב-7 באוקטובר). עם זאת, על אף הרגישות וההתמקדות בנושאים כואבים שרבים יצליחו להזדהות איתם, הסרט מתקשה לעיתים להציג אותם באופן מתוחכם או כזה שמצליח באמת לרגש את הצופה.

הסרט מצליח להעמיד את תחושת הצער והגעגוע במרכז העלילה, והוא בוחן את מערכת היחסים של השלושה, כשהוא מוכיח עד כמה הגבול בין חיבור לניתוק הוא דק ועדין. כבר מתחילת הסרט אין לדעת אם הטיול יחזק את הקשר ביניהם או רק יהרוס אותו לחלוטין. אך גם כאשר החברות בין השלושה עומדת במבחן, נראה כי דמותו של יובל עומדת מאחור ומצליחה לגרום לדרמה גם כאשר הוא לא נוכח כלל בסרט. הדמות מטילה צל כבד על העלילה, והיא מורגשת הן דרך עיניהן של הדמויות והן דרך עינינו כצופים. עם זאת, קשה להתחבר אל תחושת האובדן והגעגוע ליובל כאשר קיים מחסור בסצנות משותפות הממחישות את החיבור העמוק שהיה ביניהם.

בניסיון להעמיק את הדרמה, נוספו בסרט קווי עלילה משניים בשלב מאוחר מדי, מה שמוביל לתחושת ניתוק מהנרטיב המרכזי. אף על פי שהוא מתעסק בנושאים של חברות ואובדן ברגישות מסוימת, העלילה עדיין סובלת מחוסר עומק ומסרבת לחשוף רבדים נוספים. לכך מתווספים גם צילומים חוזרים של נופי גלים, שלמרות יופיים, יוצרים תחושת ניתוק ומכבידים על האחידות של הסרט.

למרות הבעיות בו, "ארוגם ביי" מתהדר בצוות שחקנים נפלא ובראשם ג'וי ריגר המצוינת, מאור שוויצר וידין גלמן, והשלושה הם הנקודה החזקה הגדולה של הסרט. לצד הקאסט הנהדר, יש בו גם צילום מרהיב של הנופים המהממים והבימוי של מרקו כרמל יוצר אווירה ייחודית ונחוצה בסרט. חבל שהתסריט אינו מממש את הפוטנציאל הטמון בסיפור ואינו מגבש את הסרט לכדי יצירה שלמה עם ז'אנר ברור.״ארוגם ביי" הוא סרט שמתחיל עם הבטחות גדולות אך נשאר בגדר יצירה "נחמדה" ותו לא. הוא מצליח לגעת בנושאים חשובים ולעורר מחשבה, אך חוסר האחידות והיעדר העומק שבו מונעים ממנו להפוך ליצירה קולנועית משמעותית באמת. מדובר בסרט שהיה יכול להיות הרבה יותר, אילו העלילה הייתה מעובדת ומפותחת לעומק. אוהד שמש | כתב קולנוע וטלוויזיה

                               ובנימה אישית -

                     סרט ישראלי מטלטל הנוגע בנו יותר מתמיד בימים קשים אלה.
                     אין אקטואלי יותר ממנו, נוגע, מרגש, מעורר מחשבות.
                     אודה ולא אבוש כי ההתחלה גרמה לי לדפיקות לב מואצות.
                     הסרט נפתח באזעקה מחרישת אוזניים שלא הייתי מוכנה לה והוכיחה כי הפוסט טראומה היא כאן.
                     איתנו.  הרי כל אופנוע שחולף מקפיץ אותי לכיוון המקלט, מה עוד שזו אזעקה...בקולה האמיתי.
                     כאמור  נושא אקטואלי הנוגע בכל אחד ואחד מאיתנו.
                     הזרקור מופנה לעבר חיילנו הגיבורים שעברו ועוברים אירועים קשים מנשוא.
                     שריטות, סיוטים וסבל מהמלחמה האכזרית הזו.
                     גם כשמנסים לברוח, למצוא מקום רגוע להניח בו ראש - המטען הכבד עימם.

                                                 סרט לא קל שאפשר לדבר בו רבות.
                                                 אשאיר לכם לראות ולהתרשם בעצמכם.
                                                 מומלץ.

                         

הסרט "טיפול זוגי" - ביקורת

                                                                      

                                                         

שחקנים / שחקניות מלנה אלטריו  אלכסנדרה חימנז  פלה מרטינסבמאי/ת גררדו הררוהפקה תסריט: גררדו הררו, מתיאס דל פדריקו, צילום: חואן קרלוס גומז, עריכה: קלרה מרטינז מלגלאדהאורך 93 דקותשפה ספרדיתמקום / שנה ספרד / 2023הגבלת גיל 

הותר מגיל 12

 (Age 12+ Permitted)  ?בכורה 31/10/2024ז'אנרים קומדיהזר

            שלושה זוגות מוזמנים לדירה למפגש עם הפסיכולוגית שלהם כחלק מטיפול זוגי.

                             הם לא יודעים שלבית הוזמנו זוגות נוספים. 

        כשהם מגיעים לדירה המפוארת הם מגלים שהפסיכולוגית לא תגיע למפגש. 

   במקום זאת הם מגלים 8 מעטפות על השולחן, כשבכל אחת, לפי סדר מסוים, יש משימה                                                                  לכל 3 הזוגות.

                                 פצעים נפתחים והמפגש הופך לטעון וגם משעשע. 

                                כולם חוקרים, מתוודים, חושפים את עצמם רגשית,

              מצטערים על מה שהם אומרים ומשחקים את המשחק, עד לסוף המפתיע.

                        הדינמיקה מעניינת, שהרי אין היכרות קודמת בין הזוגות.
                             מעניין לצפות מן הצד כיצד הם בוחנים זה את זה.
                              מי הדומיננטי, מי המתקשה לשתף, מי סוחב עימו סוד.
                               סרט מעניין. מעורר מחשבה, סוף מרגש.
                                                  אבל.......אסור לגלות.
                                                                   https://www.seret.co.il/nrg/s_movies.asp?MID=8014לכו לראות!!!

     

זכרונות - סרטו של מישל פרנקו

 

           את הסרט "זכרונות" ראיתי ממש היום. סרט כבד במידה מסויימת. אלה הבחירות שלי.
          סגנון הסרטים בהם אני בוחרת. 

                             מערכות יחסים בין אנשים - תמיד נושא מורכב ומעניין.
          אנשים עם רקע מורכב רגשית, בריאותית נפגשים ומפלסים את דרכם                

                                               זה אל זה וזה יחד עם זה.
                      כל אחד סוחב איתו שק מילדות, פחדים, טראומות, התמודדויות.
                        לכל אלה נוספים סיבוכים בריאותיים ונפשיים במסע החיים.
                            כל אחד מחפש אהבה, מקום מבטחים להניח את ראשו.
                                            הדינמיקה הזוגית מרתקת גם הפעם.  

                              אליה נוספות דמויות כמו הבת של סילביה,

                               אחיו של סול שאינו מתמודד עם הדמנציה של סול, רודה בו. 

       במקום לאפשר לו חיי רוגע, חום ותמיכה, הוא מצר את צעדיו 

                                                                  ומתנהג כלפיו בשעט נפש וסלידה.

                                מתקבלת דינמיקה של זוגיות מורכבת עם רעשי רקע רבים.
                                      סרט מעניין, מורכב ומומלץ.    

                                                                        תהנו גם אתם.

    ביקורת מתוך    https://www.ynet.co.il/entertainment/article/sjxp70vbye

        "זכרונות" הוא סרט יפה על שני אנשים שכל מה שיש להם זה ההווה

סרטו החדש של הבמאי היהודי-מקסיקני מישל פרנקו איננו מתאפיין באכזריות קרה ובניפוץ של סדרים חברתיים, כקודמיו, אלא מביא סיפור מעודן ואפילו טיפה אופטימי על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. הדינמיקה המושלמת בין ג'סיקה צ'סטיין ופיטר סארסגארד רק מסייעת להפוך את הסרט הקטן הזה לנוגע ללב.

גבר מסתורי עוקב אחרי אישה לבדה בדרכה חזרה הביתה, בלילה. הוא ממתין במרחק מה ממנה בתחנת הרכבת התחתית הריקה מאדם, עולה יחד עמה לרכבת המגיעה, יורד בתחנה שבה היא יורדת, וממשיך לעקוב אחריה עד שהיא מגיעה לביתה. מחלונה היא רואה אותו ממתין שם, בגשם שוטף, ולא זז. בבוקר שלמחרת היא מוצאת אותו מכוסה חלקית בניילון, שרוע בהכרה מעורפלת, ספוג מים, בכניסה לבניין. האישה היא ג'סיקה צ'סטיין, הגבר הוא פיטר סארסגארד, ומה שהיה יכול להתפתח לכיוון של מותחן מתברר כראשיתו של סיפור נוגע-ללב על קשר ההולך ונרקם בין שני אנשים הנרדפים על ידי זיכרונם.

"זכרונות" (Memory) הוא אכן שם סרטו החדש של מישל פרנקו, במאי יהודי-מקסיקני, בן לאם ישראלית, שמבלה חלק מזמנו בארץ. במקור, שם הסרט הוא "זכרון", והוא נדמה הולם יותר שכן הגבר, סול (תפקיד שזיכה את סארסגארד בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל ונציה אשתקד), הוא אלמן הלוקה בדמנציה ולמעשה אין לו מושג איך הגיע אל סף ביתה של האישה; ואילו האישה, סילביה (צ'סטיין), עובדת סוציאלית ואם חד-הורית המטופלת בילדה בת 13, סוחבת עמה זכרון נורא מילדותה. בתחילת הסרט אנו פוגשים אותה בסשן של אלכוהוליסטים אנונימיים. היא כבר לא נוגעת באלכוהול, לא מאז נולדה בתה, אנה (ברוק טימבר), ובהמשך הסרט יתבררו פרטים לגבי מה שהוביל אותה לזה.

הקשר בין סול וסילביה עומד במרכז הסרט היפה הזה, בעיקר אחרי שסילביה נענית להזמנת אחיו של סול המשמש כאפוטרופוס שלו לטפל בו על בסיס יומי. הדינמיקה בין השניים אינה נבנית על בסיס פשטני של שני אנשים בחיפוש אחר גאולה ומרפא. ישנו מתח, ישנה חוויה טראומטית שתתפרץ בחלקו החותם של הסרט, וישנם רגעים קטנים של חסד שבהם אנו עוקבים אחרי גבר ואישה מבוגרים שיוצרים ביניהם קשר שאינו בהכרח (או רק) רומנטי. סול מנסה להשתחרר מלפיתתו של אחיו (ג'וש צ'ארלס) שכולא אותו בדירתו, בעוד סילביה שואפת להיחלץ מהטראומה בעברה הרחוק. האם ישנו קשר בין סול ומה שקרה אז? היא טוענת שכן, הוא לא זוכר, והאפשרות הזו זוכה למענה בשלב מוקדם מדי – מענה שקצת מייתר את המתח שהיא מעוררת. האם סילביה הדחיקה את מה שבאמת קרה, והקשר עם סול משמש זרז להיזכרות? שוב, התסריט שכתב פרנקו לא ממש מבהיר זאת.

"זכרונות" הוא לא סרט על מה שקרה או לא, למרות שהדי MeToo# ניכרים בו באופן מעט מאולץ. זהו סרט על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. סול הוא איש ללא עבר. אנו יודעים, כאמור, שהוא אלמן אבל לעובדה הזו אין שום משמעות, אולי משום שלכל מה שקרה בעבר אין עוד משמעות עבורו. לעומתו, סילביה היא אישה ללא הווה. התנהלותה בהווה מוכתבת על ידי הטראומה שקרתה בעברה: שוב ושוב הסרט מראה לנו איך היא מקפידה לנעול את דלת דירתה ולהפעיל את האזעקה שנענית בקול צורמני; וכאשר מגיע מישהו לתקן את המקרר שלה, היא מדגישה שביקשה מפורשות טכנאית-אישה. שוב ושוב מעדיפה בתה לשהות בחברת דודתה, אחותה הצעירה של סילביה (מריט וויבר), שם ממתינים לה חיי משפחה למופת. כאשר אִמן של השתיים (השחקנית הוותיקה ג'סיקה הרפר) נכנסת לתמונה – מתברר שהאידיליה הזו היא מין תגובת נגד לתא המשפחתי שבו גדלו שתי האחיות.

זהו ללא ספק סרטו המעודן והאופטימי ביותר של פרנקו, שעבודותיו מאופיינות באכזריות קרה ובניפוץ של סדרים חברתיים. כך, ב"שקיעת החמה" (2021) הוא תיאר בריחוק אנליטי נוסח מיכאל האנקה את קריסתה של משפחה בורגנית בחופשה; ב"סדר חדש" הוא סיפק מבט אפוקליפטי על מלחמת המעמדות במקסיקו סיטי (2020); וב"כרוני" (2015) הוא הביא את סיפורו של אח המטופל בחולים טרמינליים. המאמץ הרגשי שמתלווה לצפייה בסרטיו – מאמץ שאינו תמיד מתגמל (ע"ע "סדר חדש" האלים והפשטני) – מתחלף הפעם במה שאפשר לכנותו חמלה. אמנם כיעור אנושי אינו זר לסרטו הנוכחי של פרנקו, שניצול מיני, אלימות והכחשה מאפיינים את התא המשפחתי המתואר בו – אבל בינות לחורבן הרגשי שאותו חווה הגיבורה שלו אפשר לזהות שביבים של תקווה ואופציה לעתיד טוב יותר (עד כמה שחולה דמנציה יכול להציע כזה).

אבל "זכרונות" הוא לא סרט על מה שקרה או לא, למרות שהדי MeToo# ניכרים בו באופן מעט מאולץ. זהו סרט על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. סול הוא איש ללא עבר. אנו יודעים, כאמור, שהוא אלמן אבל לעובדה הזו אין שום משמעות, אולי משום שלכל מה שקרה בעבר אין עוד משמעות עבורו. לעומתו, סילביה היא אישה ללא הווה. התנהלותה בהווה מוכתבת על ידי הטראומה שקרתה בעברה: שוב ושוב הסרט מראה לנו איך היא מקפידה לנעול את דלת דירתה ולהפעיל את האזעקה שנענית בקול צורמני; וכאשר מגיע מישהו לתקן את המקרר שלה, היא מדגישה שביקשה מפורשות טכנאית-אישה. שוב ושוב מעדיפה בתה לשהות בחברת דודתה, אחותה הצעירה של סילביה (מריט וויבר), שם ממתינים לה חיי משפחה למופת. כאשר אִמן של השתיים (השחקנית הוותיקה ג'סיקה הרפר) נכנסת לתמונה – מתברר שהאידיליה הזו היא מין תגובת נגד לתא המשפחתי שבו גדלו שתי האחיות.

"זכרונות", באופן פרדוקסלי, הוא סרט שמתקיים בהווה. פרנקו אינו מאפשר לנו הבזקים אל עברן של הדמויות, כך שכל מה שאנו חווים הוא ההווה שלהן, והזכרון כמסתבר הוא אותו עניין חמקמק שאין לבטוח בו. באופן רפלקסיבי, כאשר סול וסילביה צופים יחד בסרט בדירתה, הוא מעיר שמבחינתו זוהי חוויה מיותרת: הוא ממילא שוכח את מה שראה תוך כדי צפייה. בהתאם, גם אנחנו נדרשים לחוות כל סצנה, כל מפגש ביניהם, כאילו הם מתרחשים בפעם הראשונה. למה שקרה בעבר, הרחוק אך גם הקרוב, אין משמעות, לפחות ככל שהדברים אמורים בסול (הוא דווקא זוכר את סילביה בכל פעם שהם נפגשים, אך לא ברור מה הוא בדיוק זוכר).

חלקו החותם של הסרט הוא זה שבו עברהּ של סילביה – כאמור, הדבר הזה שמחוק אצל סול – שב לרדוף אותה בדמות אמה הלא-נעימה שממנה הקפידה לשמור מרחק. בסצנה המצולמת בשוט רציף אחד, ממרחק מה, מתגלים דברים שאינם בהכרח מפתיעים. יש משהו צפוי באופן שבו פרנקו אומר לנו שרק דרך הצפת העבר הטראומטי קיימת אפשרות לגאולה אישית, אבל העובדה היא שהדינמיקה בין צ'סטיין וסארסגארד היא כה מושלמת עד שאנחנו נכונים לסלוח על כך, ובלבד ששתי הדמויות האבודות שהם מגלמים יזכו להיות ביחד, גם אם העתיד המשותף אינו מובטח. אחרי הכל, זהו סרט על אנשים שמה שיש להם הוא הווה, הזמן שבו מתקיים גם הסרט שלפנינו, ופרנקו קוטע את סרטו בתמונה יפהפייה, קצרה וחותמת, שמייצגת זאת.

ביקורת מתוך - https://www.seret.co.il/critics/moviereviews.asp?id=3152

הבמאי מישל פרנקו עוסק לא מעט בסרטיו בסבל האנושי. בסרטו "אחרי לוסיה" הוא עסק בהטרדות מיניות ובבריונות כלפי בחורה צעירה וב"סדר חדש" הוא עסק ביחסי כוחות בין מעמדות בחברה - יחסים שגררו חטיפה, מכות ואף רצח. סרטו החדש "זכרונות" הינו מאופק (אולי מדי) יחסית לסרטיו האחרים, אולם גם באנדרסטייטמנט מצליח הבמאי המוכשר לומר דבר או שניים על סבל אנושי ועל יכולתנו להשלים עם צער ויגון וגם עם זכרונות של רגשות לא נעימים אלו שמלווים אותנו לאורך חיינו.

ג'סיקה צ'סטין הנהדרת (זוכת האוסקר על "העיניים של תמי פיי", כוכבת "כוננות עם שחר") היא סילביה. עובדת סוציאלית שסועדת אנשים מבוגרים והולכת לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. סילביה גרה עם בתה בשכונה לא טובה (סגירת כל המנעולים בדירה והפעלת האזעקה הוא תזכורת רפטטיבית בסרט לחוסר הנוחות שחשה סילביה בביתה). כל חזותה משדרת קדרות ואי נוחות, היא סובלת.

הבמאי מישל פרנקו עוסק לא מעט בסרטיו בסבל האנושי. בסרטו "אחרי לוסיה" הוא עסק בהטרדות מיניות ובבריונות כלפי בחורה צעירה וב"סדר חדש" הוא עסק ביחסי כוחות בין מעמדות בחברה - יחסים שגררו חטיפה, מכות ואף רצח. סרטו החדש "זכרונות" הינו מאופק (אולי מדי) יחסית לסרטיו האחרים, אולם גם באנדרסטייטמנט מצליח הבמאי המוכשר לומר דבר או שניים על סבל אנושי ועל יכולתנו להשלים עם צער ויגון וגם עם זכרונות של רגשות לא נעימים אלו שמלווים אותנו לאורך חיינו.ג'סיקה צ'סטין הנהדרת (זוכת האוסקר על "העיניים של תמי פיי", כוכבת "כוננות עם שחר") היא סילביה. עובדת סוציאלית שסועדת אנשים מבוגרים והולכת לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. סילביה גרה עם בתה בשכונה לא טובה (סגירת כל המנעולים בדירה והפעלת האזעקה הוא תזכורת רפטטיבית בסרט לחוסר הנוחות שחשה סילביה בביתה). כל חזותה משדרת קדרות ואי נוחות, היא סובלת.

בכנס מחזור של התיכון שלה ניגש לסילביה בחור מזוקן, מתיישב לידה והיא נרתעה ופורשת לביתה. היא מגלה שהבחור עקב אחריה וישן מתחת לביתה. זהו סול (פיטר סארסגארד המצוין, שזכה על משחקו בפרס השחקן בפסטיבל ונציה האחרון שבו הוקרן הסרט). סול הוא בחור שסובל מתחילתה של דמנציה ולא תמיד זוכר מיהו ומהו. סילביה מתקשרת לאחיו של סול, וזה מגיע לקחת את אחיו המבולבל.בהמשך, סילביה נפגשת שוב עם סול כדי לבשר לו שהיא יודעת שהוא אחד מאלה שאנסו אותה בתיכון והתעללו בה מינית. סול מתגונן ובהמשך מתברר שהוא הגיע לבית הספר של סילביה רק אחריה שהיא עזבה. כלומר, הזכרונות של סילביה מוטעים. סילביה, שחיה על פי זיכרונותיה וסול שאינו זוכר דבר מחייו הקודמים, מנסים ביחד לקיים מערכת יחסים שבנויה נרטיבים שהם מספרים לעצמם (ממש כמו הגיבור בסרט "ממנטו" שבוחר במודע בזיכרון שאינו יודע אם הוא אמיתי כדי להמשיך בחייו).

פרנקו בוחן את הסבל האנושי ששב מן העבר ושואל איך ניתן להתמודד עם סבל זה והאם הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו הם הדרך שלנו להתמודד עם חיינו, לא רק בעבר אלא גם בהווה. הסרט מסרב לשנות את הקצב המדוד שבו הוא מתנהל ולעיתים זה בעוכריו וקשה מאוד עד בלתי אפשרי להיקשר לדמויות הגיבורים. זהו סרט של משחק מינימליסטי, כשהצופה מוזמן לפענח את הזרמים התת-קרקעיים הכמעט בלתי נראים הזורמים ומפעפעים בנפשם של סילביה וסול.
ראויות לציון ג'סיקה הארפר כאמה של סילביה ומריט ויבר הנפלאה מתמיד כאחותה של הגיבורה. "זכרונות" אינו סרט לכל אחד. צריך לקחת נשימה עמוקה וצלול לתוכו בסבלנות ואף בסלחנות ואז ניתן יהיה להנות ממנו ולשאוב ממנו תובנות משמעותיות.  (כל הזכויות שמורות לרון פוגל -  מבקר בכיר).

סרט "הצמה".

                                             

                                                          

             מהרשת  סמיטה חיה בהודו וחולמת לראות את בתה רוכשת השכלה ונחלצת מחיים אומללים. 

ג׳וליה עובדת בבית המלאכה של אביה בסיציליה. כשהוא נפגע בתאונה היא מגלה שהעסק המשפחתי על סף פשיטת רגל. 

שרה, עורכת דין מפורסמת בקנדה, צפויה להתקדם לניהול המשרד, אך לחיים תוכניות משלהם.

סמיטה, ג׳וליה ושרה, הקשורות בלי דעת, מתקוממות נגד גורלן ומחליטות להיאבק. סיפורן השופע אנושיות הוא צמה קלועה של סולידריות ותקווה.

לטישיה קולומביאני היא במאית, שחקנית, תסריטאית וסופרת צרפתייה. ספרה ״הצמה״ הפך רב מכר מיד עם צאתו לאור ותורגם ל־27 שפות.

הינדית, איטלקית, אנגלית, בתרגום לעברית ולאנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=bb25SaIQ9Cs

״פרה יותר טובה מאישה. בפרות מטפלים יותר טוב מאיתנו״, אומרת רוכלת אלמונית בתחנת הרכבת של הודו, ובלי משים כמעט חורצת את גורלה של סמיטה ושאר בנות מינה.
״הצמה״, המבוסס על רב המכר העולמי תחת אותו שם מאת הסופרת, התסריטאית והבמאית לטישיה קולמבני, הוא סרט על הבלתי אפשרי שמתממש לנגד העיניים בעוצמה שלא תתואר. בין שלוש מדינות שונות ומרוחקות זו מזו, נרקם שתי וערב סיפורן של שלוש נשים שלכאורה לא חולקות שום דבר זו עם זו, אך נוטלות בלא יודעין פיסות ורגעי חיים שמחברים אותן יותר מכל.
שלוש עלילות מתקיימות כאן במקביל עם שלוש נשים בלתי נשכחות: שרה, עורכת דין קנדית יפה ומצליחה, סמיטה, תושבת כפר הודי שבטוחה שלביתה מחכה עתיד מזהיר עם למידתה קרוא וכתוב, וג׳וליה, בחורה איטלקיה צעירה ומחוזרת שעובדת בבית המלאכה לייצור פאות שבבעלות אביה.

ג'וליה, הבחורה האיטלקייה המחוזרת. מתוך ''הצמה'' (צילום: באדיבות סרטי נחשון)

אך בעוד חייהן של השלושה נראים עוברים על מי מנוחות עם קו מתוח של תקווה באופק, הן מגלות ברגע אחד שהקרקע מתחילה להישמט תחת רגליהן.

שרה מתבשרת על חוליה בסרטן, סמיטה מחליטה לעזוב את מושבה יחד עם ביתה לעבר הלא נודע וג׳וליה נותרת ללא אב שהשאיר אותה עם חובות גדולים בבית המלאכה.

כל אחת, במעט הכוחות שביכולתה לגייס וללקט מהחורבן שהופל עליהן, נאבקת למען הצלת חייה ומשפחתה. האלמנט החבוי המשותף לחיי השלושה, ממש כמו צמה שזורה, הוא אולי הסממן הנשי ביותר- השיער.

אחת מאבדת אותו, השנייה מקריבה אותו והשלישית מייצרת אותו. במעגל הזה של אובדן- קורבן- יצירה, מצליחות הנשים הללו בעזרת כוח ותעוזה ללא גבולות להתגבר על מה שהמיט עליהן גורלן.

ל״הצמה״ לוקח זמן להתעצב, להתגבש ולהתקדם בעלילתו, אך הסבלנות משתלמת. המשחק של כל אחת מהשחקניות כובש, אותנטי ומכמיר לב. גם דמותו המאצ'ואיסטית והרגישה של בן זוגה ההודי של ג'וליה, שהופך בהמשך גם לשותפה העסקי, נוסך ומשרה תחושה של חום, טוב לב ואנושיות טהורה.

עם זאת, האינדיבידואליות והעצמאות של הדמויות הנשיות המרכזיות בסרט בולטת ומתעלה על נוכחותם של הגברים שלצידן, ומלוא הזרקור ומוקד תשומת הלב מופנה אליהן. הסיפור האחדותי שהן חולקות נהיה כל כך טבעי ועמוק ככול שמתקדם הסרט, עד כדי כך שהמעבר בין התרבויות והשפות השונות פחות ופחות מורגש. הזהות האתנית והגאוגרפית לא נפגעת במעמדה או בחשיבותה, אך בשלב מסוים היא מתחילה להתקלף ומומרת לכללית יותר, למעין "רקמה אנושית אחת". 

לבעלי הלב הרגיש מבינכם, לא ייקח זמן רב עד שדמעות ייקוו בעיניכם ויזלגו על מורד הלחיים כשתראו את הדרך והמסע ששלוש הנשים הללו עוברות. קשה שלא להתאהב בשרה, סמיטה וג׳וליה, ולהתמסר למאבק הנצחי שלהן בלשרוד ולנצח את קשייהן. מלבד דמויות בלתי נשכחות, הצופה האדוק צפוי ליהנות מנופים מרהיבים (לעיתים אף מצמררים) של נהר הגנגס הבוער, מקדשי הודו המונומנטליים, הנוף האורבני והמודרני של מונטריאול ורחובותיה המסורתיים והעתיקים של דרום איטליה.

כל אחת מן הנשים העומדות בחוד החנית של הסרט הזה מציגה יופי, הן פנימי הן חיצוני, אחר ומיוחד שהופך אותה לחד פעמית, ובו זמנית שחושף את היסוד הבסיסי והמשותף של נשיות רבה עוצמה.

״אל תתאבלו על מי שנטש אתכם ועל מה שאין לכם, על עברכם ועל מי ששונא אתכם. תתרכזו במי שיש לכם, בהווה ובמי שאוהב אתכם״, אומרת אחת הדמויות הגבריות השוליות יותר בסרט. במילים אלו אותו גבר מצליח להגדיר בקול את פרקטיקת המאבק הנשית והבלתי מוסברת לאורך הסרט כולו. בואו לצפות ב״הצמה״ עם ציפייה, תקווה וקצת טישו בשעתיים שמבטיחות קולנוע איכותי באמת.

תשאלו בודאי מדוע בחרתי לתעד את הנ"ל.
הסרט השאיר בי מחשבות, עורר רגשות. ישבתי שעתיים מול המסך ולא מצמצתי לרגע.
אתה נסחף פנימה לתוך העלילה. מתעוררות שאלות ותהיות. 3 נשים רחוקות זו מזו, שזורות זו בזו. בהחלט סרט מקורי ומיוחד.
פגשתי אנשים שבאו לצפות בו בשנית.

אתם יודעים, אנחנו חווים חוויות תוך כדי צפיה. עם חלוף הזמן, נשכחים פרטים שהיינו רוצים לזכור.

זו הסיבה שהחלטתי לתעד. שאוכל לשוב לכאן ולא לתת לחוויה לשקוע, לחלוף, להימחק.
סרט חזק ומומלץ. יכולה להבין את אלה שבחרו לצפות בשנית.

עולם מפריד ביננו - המלצה לסרט קולנוע.

                                                

קומדיה איטלקית מקסימה על רקע הנופים המהממים והמושלגים של חבל אברוצו. 

מישל עומד להתחיל חיים חדשים. 

לאחר 40 שנות הוראה ב"ג'ונגל" העירוני של רומא, הוא מחליט לעבור וללמד בכפר קטן בהרים. 

בעזרתה של אגנס, סגנית המנהל, הוא מתגבר על חוסר ההתאמה העירונית שלו 

ומשתלב בהדרגה.

 כאשר נראה שהכל מסתדר, מתברר שבית הספר לא עומד במכסת התלמידים הנדרשת 

ובקרוב ייסגר סופית. 

זהו תחילתו של מירוץ נגד הזמן כדי להציל את בית הספר, בכל מחיר.

• 
  
  
  
• 
  
  
  
• ביקורות:
  "אחד הסרטים המצחיקים של השנה, מלא תבונה, רגישות והומור." (יונתן קופיבקר, פורטפוליו)"נפלא, קסום ומעורר מחשבה. לכו לראות!"" (אורון שוורץ, mokasini.co.il)"סרט מרגש ואופטימי על החיים, מצחיק ומשאיר טעם של חיוך. מענג!" (אלברט גבאי, סינמה אקשן)"קומדיה אותנטית, מרגשת ומעוררת מחשבה. חשוב לראות!" (איריס לקנר, MOVIEMANIA)

עולם מפריד בינינו
Un mondo a parte
תאריך בכורה: 22/08/2024
בימוי: ריקרדו מילאני
שחקנים: אנטוניו אלבנז, וירג'יניה רפאלה
הגבלת צפיה: אחר
ז'אנר: קומדיה
113 דקות , איטליה 2023
דובר: איטלקית , כתוביות בעברית

לא קל להיות כפר ציורי באיטליה.

מה שבעיניים תיירותיות נדמה כפסטורליה אביבית או קיצית,

הוא עבור תושבי המקום, בעיקר בימות החורף, מקור של קשיי הישרדות והגירה.

את העובדה הקודרת הזו מגלה מורה בבית ספר רומאי שמקבל עבודה זמנית

בבית ספר יסודי בכפר קטן בחבל אברוצו.

כחובב טבע וקיימות הוא מאמין שלפניו כמה חודשים בגן עדן,

אבל כבר טרם הגיעו, המציאות המושלגת ותנאי הקיום הקשים טופחים על פניו.

אל דאגה: בסרט "עולם מפריד בינינו" (Un Mondo a Parte)

בואו למקום יבשר, כאותה סנונית, את בוא האביב אל הכפר, לפחות במובן הסימבולי.

YNET

המורה הוא מיקלה (אנטוניו אלבנזה) שהוא אחד מאותם מורים

שהייאוש מתלמידיו בבית ספר יסודי ברומא ניכר על פניו כבר מהתמונה הראשונה.

לכן אין מאושר ממנו כאשר מנהל בית הספר מבשר לו שבקשתו לשמש כמורה זמני בכפר קטן בשם רופה באברוצו (שמורכב למעשה משלושה פארקים לאומיים ענקיים) - התקבלה.

הוא ממהר לעזוב, אבל כבר עם הגיעו מקבלות את פניו סופת שלגים אימתנית

וטמפרטורה הצונחת אל כ-30 מעלות מתחת לאפס, ורכבו נתקע.

מי שמחלצת אותו היא אנייסה (וירג'יניה רפאלה), סגנית מנהל בית הספר המקומי,

שנקרא בשם הבלתי אפשרי: ביה"ס על שם צ'סידיו ג'נטילה המכונה יוריקו, רועה ומשורר.

כך, אגב, ללא כל קיצור מתבקש, הוא יקרא לכל אורך הסרט.

מיקלה מלמד כיתה קטנה במיוחד, למעשה כיתת בית ספר יסודי יחידה שלומדים בה יחד תלמידי כיתות אל"ף, גימ"ל וה"א.

הסיבה לכך מתבררת מהר:

הכפר ההררי הקטן שישנם בו פחות מ-400 תושבים הולך ומתרוקן מיושביו

שמתקשים למצוא בו את עתידם.

הקשיים הכלכליים עבור מי שהחקלאות היא פרנסתם מביאים לנטישת המסורת

והמקום המזוהה עימה,

והפגיעה העיקרית היא במערכת החינוך.

בתי ספר נסגרים, אולמות ספורט ובריכות שחייה עומדים נטושים,

ובמקרה של בית הספר על שם צ'סידיו ג'נטילה המכונה יוריקו,

רועה ומשורר - גם הוא עתיד להיסגר בסוף שנת הלימודים,

אם לא יימצאו ארבעה תלמידים שישלימו מניין.

הפתרון מגיע ממקום לא צפוי,

אבל גם הוא ייאלץ את אנשי הכפר להילחם על קיומה של מערכת החינוך המקומית

מול ראש המחוז שלנגד עיניו עומדת מטרה אחת: סגירתו של בית הספר.

במאי-תסריטאי "עולם מפריד בינינו" הוא ריקרדו מילאני

(אשתו היא פאולה קורטלזי שסרטה, "מחר יום חדש",

מוקרן ממש עתה בבתי הקולנוע שלנו), ועל אף שהקריירה הקולנועית שלו נמשכת כבר שלושה עשורים -

דומני שלא צפיתי באף לא אחד מסרטיו הקודמים.

חלקו הראשון של הסרט מוקדש, כצפוי, לקשיי התאקלמותו של מיקלה בכפר המושלג:

הוא, למשל, לא יודע כיצד להעלות אש בתנור העצים,

ומשום מה מגיע למקום כשהוא נעול במוקסינים - רעיון שמתברר כרע מאוד,

לא רק משום השלג הכבד אלא גם כשהוא נאלץ לבוסס בחרא בדיר עיזים.

זהו החלק בסרט שמבוסס על בדיחות על חשבונו של הזר שמתקשה להסתגל,

לא רק לתנאים הפיזיים אלא גם לניב האיטלקי המסוים שמדובר באברוצו.

אחר כך, כאשר הוא מתערה במקום, משעשע לצפות בו נוהם "הו",

כדרכם של בני המקום לברך זה את זה בשלום.

לכאורה, "עולם מפריד בינינו" הוא עוד אחד מאותם סרטים שעניינם מורה מעורר השראה.

כאילו כל מה שתושבי הכפר, ובית הספר ע"ש צ'סידיו ג'נטילה וכו', היו זקוקים לו הוא זר שיעניק לפריפריאליות הקורסת שלהם חיוניות ומשמעות.

איננו יודעים כמעט דבר על מיקלה חוץ מהיותו נאיבי ואופטימי חסר תקנה, וכאשר הסרט מספק לו הזדמנות כמעט דתית להציל את חייה של נערה שמנסה להתאבד בקפיצה מגשר -

זוהי אחת התוספות הסיפוריות המיותרות בו - זה כבר גובל בהפרזה של ממש.

בתור סרט שעוסק במצוקה אמיתית הקיימת במאות עיירות באיזוריה הפריפריאליים של איטליה - בדפי העיתונות של הסרט מספר הבמאי מילאני שעקב לאורך שנים אחר העיירות הקטנות באברוצו שהלכו והתרוקנו מתושביהן ואחר בתי ספר שנסגרו (באחד כזה אף צולם הסרט) -

הבחירה להפוך אותו לסיפור הצלה נדמית מעט צורמת ואסקפיסטית באופן מחניף קהל. YNET

ובנימה אישית.

ישובה בשורה האחרונה, שורה 7 באולם הקטן והמפנק, עם ספות נוחות וכוס קפה הפוך. שוקעת לתוך הנופים המושלגים. נזכרת בשנתי הראשונה בניו יורק, בשלג הנערם בחוץ ואינו מוכר לי. יציאה ראשונה מהבית, לא ערוכה להתמודדות עם המשטח החלק והמחליק. צונחת לתוך השלג וזה כואב. כואב מאד. סימנים כחולים שמלווים אותי ימים. ממש יכולה לחוש שוב את הרגעים הללו. ההיכרות עם הלא מוכר. מזדהה עם המורה המעתיק מגוריו מהעיר הגדולה והמנוכרת, אל הטבע הקסום, אך לא קל בכלל. אוירת בי"ס קטן ואינטימי, מעורבות של הורים - מזכיר לי 40 שנות התמודדות כיועצת במערכת החינוך, מעורבות והתערבות הורים, ההתמודדות מולם. סרט מעניין וקסום - כדאי לצפות. תודה לשלישי בשלייקס שמוציא אותנו מאיזור הנוחות - מהבית. גילוי נאות - פעם שניה שאני יוצאת לסרט בשעות הבוקר וגיליתי עולם נפלא. כועסת על עצמי שויתרתי וויתרתי עד כה.