חייבת, חייבת לתעד את היום הזה שהרווחתי אותם מחדש.
הם עזבו לפני 4 שנים +
נסעו רחוק מכאן, ובחרו מקום מושבם ליד אגם ענק, הר מושלג, פרחים וירק כל השנה,
מזג אויר קריר ונוח.
שכונה בטוחה, רגועה ושקטה.
תנאי עבודה שאין שני להם.
תקציבים, תנאים של מלכים.
הם אנשים צנועים ושקטים וכך מגדלים את הילדים.
2 נכדים בלונדינים יש לי. נסיכים קטנים.
היא היתה בת פחות מחמש כשעזבו, הוא בן שנה וחצי.
הוא גישש אחר מילים ראשונות, היא נאבקה על אנגלית כדי להיות כמו כולם.
במהירות מפתיעה, היא קלטה את השפה. (לא היו במחיצתה ילדים דוברי עברית.)
היא חזרה מהגן, מפטפטת אנגלית והוא האח הקטן למד ממנה, מילה אחר מילה.
הם נקלטו בגן יהודי, בילו שעות קסומות ליד האגם,
בהו בסירות החולפות, בברווזים השטים בשלווה.
הלכו לחוגי החלקה על הקרח, ספורט ויצירה,
הכירו עולם, טיילו וגמעו מרחקים.
אמש נחתו 2 הבלונדינים שלי.
הוא עולה לכתה א', כשיצא... צמחו לו שיניים,
כשחזר - חסרה לו שן בפיו...מוכן לכתה א'
היא ילדת הגן הקטנה, כבר עולה לכתה ד'.
מדברים אנגלית במבטא כבד.
הנכדים האהובים שלי.
4 שנים מחייהם הקצרים שלא הייתי נוכחת בהתפתחותם, בחוויותיהם,
לא יכולתי לחבק, לאהוב, להיות שותפה.
בהחלט תחושה של החמצה גדולה.
מביטה עכשיו בחצי הכוס המלאה.
הם כאן שוב איתי.
בוחנים את הסביבה החדשה.
סקרנים. נרגשים.
טועמים טעם המילקי ,הדני והחטיפים.
מחכים לטעום מהקרמבו הישראלי,
מתרגלים לטעמים אחרים, לא מוכרים.
מיד ביקשו לבדוק את גן המשחקים השכונתי.
(ילדים לא מתעייפים מטיסות ארוכות?)
הביטו בילדים שכולם דוברי עברית,
הרימו ראשם למראה מטוס ממריא, התרגשו מהים הקרוב כל כך.
שוב הם ליד מים. איפה ההר המושלג שפגשו מדי יום?
לאן נעלם?
כל ההתחלות קשות, אני יודעת. עברתי את אותו התהליך כמוהם.
אני נרגשת, לא מעקלת.
הרווחתי את הבת האהובה שלי מחדש.
את החתן שלי, שכל כך גאה באבהותו ובהצלחותיו.
את הנכדים הבלונדינים,
הנסיכים, המנומסים, החכמים, הרגישים
הסקרנים הכל לדעת, לנסות, לבחון.
מרגישה הכי עשירה בעולם.
זכיתי בפיס!!!
המשפחה שלי שוב לידי.
מתנה של החיים!!!
מאחלת לכם קליטה מהירה, הצלחה, בריאות ואושר.
שמחה לחבק אתכם מחדש.
תודה לך סקייפ שסייעת לי לשרוד את התקופה,
את הגעגועים העזים, הדמעות והמחשבות.
תודה לכם ילדים שלי שהשארתם את כל הטוב הזה מאחור
ובחרתם לחזור.
לא מובן מאליו.
זכיתי!
