ימי קורונה וגעגועים לנכדים.

ימי קורונה........כל מה שנותר לספור את הימים ולחבק שוב את הנכדים שגדלו בנתיים. מביטה בתמונה ונזכרת בשבת בבוקר, הבובות מחכות לנכד הקטן, אצל סבתא לא משעמם אף פעם. בובות שהכנתי לו בסריגה, מלבד, שילובים, צבעים שונים. המיפגש הוא תמיד חגיגה.

הוא מביט בהם ואומר "הבה...הבה" (הרבה, הרבה) מתרגש, מחבק, שמח ומאושר. אח"כ יסדר אותם בשורה אחת ארוכה לאורכה של הספה וינהל עימם שיחה עמוקה. יחייך, יספר, ילטף ויהנה. 

אני מביטה בו מהצד, מקשיבה לכל מילה. מביטה בקסם המתנהל לנגד עיני...ויודעת מניסיון...שגם הוא יגדל מהר...יעבור למסכים, יסתגר בחדרי חדרים, יכין שיעורים וידבר בצ'ט עם חברים. 

בקרוב גם הוא ישפיל עיניים לעבר המסך והמיפגש איתו יהיה קצר וענייני. הבובות שהכנתי לו ישובו למגירה...מי יודע מתי יצאו משם בפעם הבאה?......ברור לי שאיתו, 

היה זה זמני....הם יחכו כבר לנכד/ה הבא.
כן, כבר כמעט שנה שאני סגורה ונצורה בדירה. חוששת מהמגיפה. הילדים והנכדים מגלים אחריות, שומרים מרחק ולא מתקרבים. הגעגועים גדולים משני הצדדים, אבל כולנו מקבלים את הגזירה הכלל עולמית. מבינים שהמרחק והשמירה - הם צו השעה ועלינו לקבל אותם בהכנעה והסכמה. 

דיונים של בעד ונגד, ידחו לנושא אחר. אין זה הזמן למחלוקות ומחאה.

חוזרת לחוטים והמסרגה, גוזרת עוד דמות מבד הלבד ומכינה עוד בובה. הזמן מאפשר, השקט סביב...כולנו מחכים לתום המגיפה וימים טובים יותר.

אני כבר מדמיינת את "ליל הסדר" הבא. כשכל המשפחה מסבה סביב השולחן ללא חשש ויראה. כשנטפטף מן היין לזכר מכות מצרים......יודעת שיהיה בלתי נמנע לטפטף עוד טיפה...לזכר המכה הנוראה....הקורונה שחדרה לעולמנו, ושיתקה אותנו מחיינו, ללא הודעה או התרעה. 

עוד יהיו ימים טובים מאלה - אני בטוחה!