יום שלישי, 27 ביולי 2010

חותמות...חותמות...השימוש והיצירה!

 
 
 

    

מאת: גלשי

 

 
 
 

יש לי כנראה בעיית זהות קשה....לא, לא עם המיגדר, עם הגיל!!!
 
לפני ימים ספורים חגגתי יום הולדת כמו בכל חודש יולי החם של אמצע הקיץ.

מה ביקשתי? מה כל כך רצית? מה קיבלתי? 

חותמות!!!

 
 
אני מודה שמתנה כזו מרגשת אותי.
 
 2 הבנות שלי חזרו עם שקית מתנה לאמא ובתוכה חותמות.
 
הזוי לא? טוב ! זה מה שאמא ביקשה ליום הולדתה!!! חחחההה
 
זה מזכיר לי פעם...פעם...כשהגדולה נולדה, הייתי הולכת למכולת השכונתית (מישהו מכיר את המושג המוזר
 
הזה?) ושם על הדלפק היו סוכריות בצורת תרנגולת אדומה...טעימות טעימות.
 
לא יכולתי אז לעמוד בפני טעמן וצורתן והייתי קונה אחת לעצמי ללקק בסתר בסתר בדרכי הביתה.
 
כשהייתי פותחת את הארנק לשלם...תמיד הצטדקתי ואמרתי "הסוכריה לבת שלי" חחחההה מי שאל אותי בכלל?
 
ועכשיו אני שואלת את עצמי, מה אומרות הבנות הגדולות שלי כשהן  עומדות בקופה עם ערימת חותמות???
 
לא הן לא אומרות מאומה. כי מי בדור שלהן צריך להסביר משהו ...למישהו?
 
העיקר החותמות הן אצלי. לראות את השמחה על פניי כשקיבלתי אותן לידי - היה מספיק.
 
מה אני עושה עם החותמות? חברותי ל"מחלה" הקשה מבינות! האחרות אולי קצת פחות.
 
אז הנה מספר דוגמיות!
 
הראשונה - מיחזור דיסק ישן שצופה בנייר צבעוני ועליו חותמות יום הולדת (מסבב אחר של חותמות
שקיבלתי מחו"ל).
 
 
 
 
 
 
שימוש על משטח פימו ליצירת טקסטורה מעניינת.
 
החותמת הזו הגיעה אלי מהודו ע"י חברתי הטובה דורית שמכירה את השגעונות המוזרים שלי,
 
פינקה אותי ושהעלתה אושר על פני.
 
לחותמות על פימו יש אפקט מקסים. (רשומה אחרת)
 
 
 
 
 
וכרטיסי ברכה שאין להם סוף...במהלך הזמן כבר יצרתי כ-400 כאלו, כל אחד שונה מרעהו.
 
והפעם עם חותמת הינשוף מהמשלוח החדש.
 
 
 
 
 
והנה ההוכחה לאוסף....
 
 
 
 
ושימוש קצת אחר - בתוספת פרחי "כרוב" המעטרים את חותמת יום ההולדת העגול (מאוסף אחר כמובן).
 
 
 
 
 ינשוף!
 
 
 
כיוון שאין מצב שזו תהיה הרשומה היחידה בנושא חותמות...אחזור ברשומה אחרת.


יום שבת, 24 ביולי 2010

מיחזור - פרחים סרוגים משקיות!

 
מי שמכיר אותי יודע שהמיחזור הוא חלק ממני.
 
זה מספר שנים שאני גוזרת שקיות ניילון צבעוניות ויש לי מהן 2 תיקים מוכנים בשימוש,
 
הרבה ריבועים סרוגים ואינספור פרחים .
 
 

 

זוכרת את המבטים של החברים סביב כשאני יושבת עם השקיות המרשרשות, גוזרת וסורגת.
 
 YYY מה חשבו עלי?
 
הרבה דובר בנושא המיחזור בשנים האחרונות. הרבה נילמד בבתי הספר המתחרים בינהם בנושא זה.
 
המושג "ירוק" אינו דורש היום הסברים נוספים. הוא ברור לכל.
 
לאחרונה - כששוב התאספו פרחים סרוגים בקופסת הפרחים שלי, ומצאתי ריבוע עץ מעוטר שהיה פעם
 
חלק ממחרוזת שנלקחו ממנה החרוזים לשימוש אחר, כמה חוטי צמר...נו אצל סרגנית כמוני
 
שסורגת מגיל 9 שלא יהיו חוטים למכביר?
 
ואז שאלתי את עצמי......
 
מה עושים עכשיו?
 
קנווס יש? צבעים, חוטים ועיטורים יש? לקרוע נייר זה פשוט?
 
 לגזור עלים מלבד - גם גזרתי? קצת צבעי אקריל ו -
 
קדימה לעבודה!
 
והנה התוצאה -

יום שישי, 23 ביולי 2010

להיות אשה יפנית!

        
 

כשיצרתי את היפנית הראשונה שלי מפימו בהשראה ברשת, שאלתי את עצמי מה מושך אותי לדמות הזו?
 
המחשבות הפנימיות רצו ונברו במאגר הזכרונות מהתקופה הניו יורקית בחיי.
 
בימים ההם חיינו בבנין ענק בן 600 דירות, איכלסו אותו מעט אמריקאים והרבה זרים מכל התפוצות.
 
 מי שבלט ביותר היו היפנים והסינים שזו היתה לי ההזדמנות הראשונה להכירם.
מגע קרוב לא היה ביננו הזרים השונים.
 
היינו 150 משפחות ישראליות בבנין, בחנו אחד את השני במעליות לפי סנדלי נמרוד
והסנדלים התנכיות באותם הימים.
 
כשבנותי החלו לימודיהן בביה"ס האמריקאי המקומי, נקראתי להשתתף בקבוצה של נשים שנקראה אז ESL
והיתה מיועדת לאמהות מהלאומים השונים ששפת אימן אחרת מאנגלית. על כך צריך רשומה נפרדת, הרבה חוויות נשארו לי מאותה תקופה.
 
אחת המורות של בתי הקטנה היתה יפנית. שמה היה ד"ר פוג'ימורה. זוכרת אותה כאילו אמש.
 
העדינות שלה והמקצועיות סיקרנו אותי מאד (טוב לראשונה בחיי לא עבדתי באותם הימים מחוסר רשיון עבודה מקומי והיה לי זמן לבחון את הסביבה ולהעמיק בה).
 
למדתי הרבה על אורח החיים היפני באותה תקופה, הבנות שלי הביאו הביתה חברות יפניות
שהיו שונות כל כך מאיתנו.
 
פגשתי את הנשים וילדיהן ליד האוטובוס הצהוב מדי בוקר ואחה"צ. הן נראו תמיד מאד בודדות ומרוכזות בחינוך ילדיהן. הגברים בחליפות השחורות היו חוזרים בשעות הערב המאוחרות.
 בדיקת הענין הבהירה שהם הולכים מדי ערב לאחר העבודה "לשתות" ושבים הביתה עייפים אך מרוצים.
 
הנשים היו נפגשות לתפירת טלאים משותפת בשעות הבוקר, לא לפני שערכו שורה ארוכה של נעליים ליד הדלת.
 
בארוחה משותפת שהכנו ב-ESL זוכרת את מראה פניהן כשטעמו מהפלאפל, החומוס, הטחינה והפיתות שיצגו את המטבח הישראלי.
 
אולי שם שורשי הבובה היפנית הראשונה שהכנתי בערב משותף עם חברה אהובה ליצירה, איתה נהגתי להיפגש מדי שבוע ליצירה משותפת. תקופה הזכורה לטוב וחבל שתמו אותם הימים.
 
 
 
 
 
ועוד מבט מלפנים!
 
 
 
 
בכל זאת חוזרת תמיד לחומרים הרכים ולחוטים שכל כך אהובים עלי.
 
 
כך הגיחה לעולם יפנית נוספת - לזכר אותם הימים!
 
 
 
ממש עושה חשק לעוד!
 
הנרתיק מיועד למשקפיים וכולו רקום על בד פליס רך נעים ומגן על המשקפים משריטות.
 
שילוב של סרטים, תחרה, כפתור פימו שהכנתי במו ידי והכל רקום בתך מסרק סביב.
 

יום רביעי, 14 ביולי 2010

לעמוד בפני קסם של בן 5




    מי התנסתה פעם לעמוד בפני קיסמו של בן 5 שמכריז בנחרצות!

    "כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות ממציא, בנתיים אני אצייר לך דגמים סודיים ואת תתפרי לי!"

    כן ממש כך!

    ואז הציור על דף קטן קטן, סחיבת מכונת התפירה הכבדה (כן זו הישנה מהברזל שאף פעם לא תיגמר), ושק בגדי 
    הפליס הרכים למגע...וקדימה לעבודה. אין זמן הביקור אצל סבתא קצר וצריך להספיק הרבה.

    הנייר הלבן מתחיל להתמלא בצבע, הילד מתכנן וחושב ברצינות רבה וזהו...מוכן.

    הבדים נערמים על השולחן והוא "אבל זה צריך להיות בדיוק כמו בציור שלי..אני צריך צהוב יותר בהיר"...נו 

    באמת! מה אני חנות בדים? גם כך החדר כבר עולה על גדותיו ואני לא מוותרת על שום פיסה!!!

    אני גוזרת, מתאימה! והוא שומר מכל משמר לבל תהיה חריגה!


    והנה התוצאה הראשונה!  תפורה כולה בתך מסרק ביד.


    מי חשב שזו רק התחלה של ידידות נפלאה בין סבתא לנכד הבכור בשילוב של יצירה?
    תם ונשלם הפרוייקט הראשון...ואני מציעה "נכין גם אחד לאחותך!" והוא הדעתן הקטן -
    "אבל אני האורח, אני רוצה מיוחד רק לי". אחרי שכנועים מתווסף עוד אפרוחון גם לקטנה.
    טובים השניים מן האחד . והפעם...כבר במכונה!





    והעניינים לא הסתיימו כאן! "אני רוצה עוד משהו קטן לעצמי כי אמרתי לך שהיום אני האורח שלך ולאורחים מגיע יותר"! נו טוב! אפשר לעמוד בפניו?????

    שוב ניגש לנייר והצבעים ומצייר והפעם הוא מודיע "אני רוצה סמיילי בחלון" את הסמיילי הוא מצייר בתוך ריבוע. בהשפעת 
    הנוף החיפאי הוא מצייר את הריבוע בירוק (כן הרבה ירוק רואים אצלנו מבעד לחלון). 


      שוב הוא פונה לערימת הבדים הרכים ואומר "אני רוצה כרית רכה ונעימה ללטף". כן למפקד הקטן!!

    רק שתבינו - גודל הכרית כ-12 ס"מ.

    והרי התוצאה!



    המשך בפוסט הבא...

    יום שלישי, 13 ביולי 2010

    לעמוד בפני קסם של בן 5

        


    מאת: גלשי


                 
    מי התנסתה פעם לעמוד בפני קיסמו של בן 5 שמכריז בנחרצות!
     
    "כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות ממציא, בנתיים אני אצייר לך דגמים סודיים ואת תתפרי לי!"
     
    כן ממש כך!
     
    ואז הציור על דף קטן קטן, סחיבת מכונת התפירה הכבדה (כן זו הישנה מהברזל שאף פעם לא תיגמר),
     
    ושק בגדי הפליס הרכים למגע...וקדימה לעבודה. אין זמן הביקור אצל סבתא קצר וצריך להספיק הרבה.
     
    הנייר הלבן מתחיל להתמלא בצבע, הילד מתכנן וחושב ברצינות רבה וזהו...מוכן.
     
    הבדים נערמים על השולחן והוא "אבל זה צריך להיות בדיוק כמו בציור שלי..אני צריך צהוב יותר בהיר".
     
    ..נו באמת! מה אני חנות בדים? גם כך החדר כבר עולה על גדותיו ואני לא מוותרת על שום פיסה!!!
     
    אני גוזרת, מתאימה! והוא שומר מכל משמר לבל תהיה חריגה!
     
    והנה התוצאה הראשונה!  תפורה כולה בתך מסרק ביד.
     
     
     
    מי חשב שזו רק התחלה של ידידות נפלאה בין סבתא לנכד הבכור בשילוב של יצירה?
     
    תם ונשלם הפרוייקט הראשון...ואני מציעה "נכין גם אחד לאחותך!" והוא הדעתן הקטן -
     
    "אבל אני האורח, אני רוצה מיוחד רק לי". אחרי שכנועים מתווסף עוד אפרוחון גם לקטנה.
     
    טובים השניים מן האחד . והפעם...כבר במכונה!
     
     
     
    והעניינים לא הסתיימו כאן! "אני רוצה עוד משהו קטן לעצמי כי אמרתי לך שהיום אני האורח שלך ולאורחים מגיע יותר"! נו טוב! אפשר לעמוד בפניו?????
     
    שוב ניגש לנייר והצבעים ומצייר והפעם הוא מודיע "אני רוצה סמיילי בחלון" את הסמיילי הוא מצייר בתוך ריבוע.
     
    בהשפעת הנוף החיפאי הוא מצייר את הריבוע בירוק (כן הרבה ירוק רואים אצלנו מבעד לחלון). 
     
      שוב הוא פונה לערימת הבדים הרכים ואומר "אני רוצה כרית רכה ונעימה ללטף". כן למפקד הקטן!!
     
    רק שתבינו - גודל הכרית כ-12 ס"מ.
     
    והרי התוצאה!
     
     
     
    
     
     
     
     


    עוגיות מעוצבות שמקורן בסלובניה.



    המטבח עבורי הוא עוד חדר יצירה. כן, יודעת שלא רבות אוהבות את ה"עיסוק המתכלה" הזה...

    אנחנו עובדות וטורחות...אבל לא נשאר מזה מאומה...למעט פירורים. שוב לוקחות את המטאטא

    להעלים עקבות לא תמיד שלנו. והרי גדלנו על האגדות של המכשפה הרוכבת על מטאטא, אולי מכאן

    הרתיעה שלנו מהמקל המרמז הזה.


    ברור כשאנו עובדות עם החותכנים בפימו...התוצר נישאר, והרי עשינו אותה פעולה רק עם חומרים

    אחרים. אז לא יותר כדאי להשקיע לטווח ארוך? אכן שאלה. אהה ואם נדבר על דיאטה, ברור שיש כאן

    סיפוק כפול, גם נשאר לנצח וגם נטול קלוריות.

    בטיולי בחו"ל אני מרבה לצלם תמונות שאיש לא יבין זאת. לכן אוהבת לחוש את המצלמה קרובה אלי

    ולהשתמש בה כשנקרים מוצרים מעניינים בדרכי.

    בעת שיטוטי סביב אגם בלד בסלובניה בעוד שאר בני המשפחה שטים בסירה, גיליתי יריד אמנים

     ודפיקות קצב הלב עלו וגאו.....הייתי מאושרת שהצלחתי לחמוק מהשיט והרווח המשני היה כפול.

    הסתובבתי לי בין הדוכנים ונהניתי מכל רגע. שלפתי את המצלמה ואפילו ביקשתי בנימוס לצלם והרי

    התוצאות. הובהר לי שאלו עוגיות ג'ינג'ר מיוחדות לחג. יפות נכון?












    וזו היתה עוגיה ענקית במיוחד. תראו את הגודל שלה. הכל דקורטיבי כל-כך ומצוייר עם חומרים אכילים

    כמובן. אהבתי את העדינות.

    אני לא נוהגת לצלם במטבח. משום מה אחרי הכנת העוגיות רימון שהכנתי לחג, לקחתי את המצלמה כי

    חששתי שלא אחזור שוב על הטירוף הזה, אז טוב שיש מזכרת. את החותכן הכנתי מבקבוק מים עפ"י

    הדרכה שהיתה ברשת. סליחה אם לא זכור לי למי מגיע הקרדיט.






    צילום נוסף – עוגת הפרח שאני נוהגת להכין באירועים שונים כי היא מאד דקורטיבית. 

    את התבנית הבאתי מניו יורק. היה כדאי.







                                 זו היתה פינת "האמנות האכילה". או "היצירה המתכלה" איך שתעדיפו.

    יום שני, 12 ביולי 2010

    עוגיות בסלובניה - אמנות אחרת.



    המטבח עבורי הוא עוד חדר יצירה. כן, יודעת שלא רבות אוהבות את ה"עיסוק המתכלה" הזה...
    אנחנו עובדות וטורחות...אבל לא נשאר מזה מאומה...למעט פירורים. שוב לוקחות את המטאטא
    להעלים עקבות לא תמיד שלנו. והרי גדלנו על האגדות של המכשפה הרוכבת על מטאטא, אולי מכאן
    הרתיעה שלנו מהמקל המרמז הזה.
    ברור כשאנו עובדות עם החותכנים בפימו...התוצר נישאר, והרי עשינו אותה פעולה רק עם חומרים
    אחרים. אז לא יותר כדאי להשקיע לטווח ארוך? אכן שאלה. אהה ואם נדבר על דיאטה, ברור שיש כאן
    סיפוק כפול, גם נשאר לנצח וגם נטול קלוריות.
    בטיולי בחו"ל אני מרבה לצלם תמונות שאיש לא יבין זאת. לכן אוהבת לחוש את המצלמה קרובה אלי
    ולהשתמש בה כשנקרים מוצרים מעניינים בדרכי.
    בעת שיטוטי סביב אגם בלד בסלובניה בעוד שאר בני המשפחה שטים בסירה, גיליתי יריד אמנים
     ודפיקות קצב הלב עלו וגאו.....הייתי מאושרת שהצלחתי לחמוק מהשיט והרווח המשני היה כפול.
    הסתובבתי לי בין הדוכנים ונהניתי מכל רגע. שלפתי את המצלמה ואפילו ביקשתי בנימוס לצלם והרי
    התוצאות. הובהר לי שאלו עוגיות ג'ינג'ר מיוחדות לחג. יפות נכון?
    וזו היתה עוגיה ענקית במיוחד. תראו את הגודל שלה. הכל דקורטיבי כל-כך ומצוייר עם חומרים אכילים
    כמובן. אהבתי את העדינות.
    אני לא נוהגת לצלם במטבח. משום מה אחרי הכנת העוגיות רימון שהכנתי לחג, לקחתי את המצלמה כי
    חששתי שלא אחזור שוב על הטירוף הזה, אז טוב שיש מזכרת. את החותכן הכנתי מבקבוק מים עפ"י
    הדרכה שהיתה ברשת. סליחה אם לא זכור לי למי מגיע הקרדיט.
    צילום נוסף – עוגת הפרח שאני נוהגת להכין באירועים שונים כי היא מאד דקורטיבית. את התבנית
    הבאתי מניו יורק. היה כדאי.
    זו היתה פינת "האמנות האכילה". או "היצירה המתכלה" איך שתעדיפו.

    יום שבת, 10 ביולי 2010

    עגילים...עגילים....בעבודת יד!



     עגילים
    מתוך ויקיפדיה - עגיל הוא תכשיט הנענד על האוזן.
    לעתים קרובות משמש המושג "עגיל" לציון כל תכשיט טבעתי הנענד בכל מקום שהוא בגוף.
    עגילים קיימים מזה מאות שנים. ברוב המקרים, ובמיוחד בימינו, משמש העגיל כאביזר אופנתי, אך בעבר, ואף כיום בתרבויות מסוימות, שימש ומשמש העגיל גם לציון השתייכות חברתיתדתית או מקצועית.
    רובם המוחלט של העגילים מושחל אל חור הנעשה בתנוך האוזן. החירור עצמו עלול להכאיב במידה זו או אחרת,לדמם למשך זמן מה ולדרוש תקופת החלמה קצרה, אשר לאחריה אין ענידת העגיל כרוכה בכאב כלשהו. במקרים נדירים מתפתחים זיהומים ודלקותאשר מקורם הוא לעתים העגיל עצמו. יש העונדים עגילים בכל שאר חלקי האוזן, בעיקר בשוליה.


    אני כנראה מנויה קבועה במחלקת המקרים הנדירים.
    המציאות מוכיחה זאת השכם והערב!!!
    את החורים בתנוך האוזן עשיתי בניו יורק בתקופה שחיינו שם. בנותי כבר היו גדולות. החלטתי שהגיע זמן.
    כיוון שאני מהמקרים הנדירים, כל נגיעה של עגיל עשתה לי חגיגת בלונים והתנוך בער כאש והיה נפוח כבלון. כמה קל לוותר!!!
    חלפו שנים וידעתי שאני מחוץ לתחום. כל נסיון הסתיים בכשלון חרוץ.
    לאחרונה – כשהשוק מוצף בתכשיטים, התלוויתי לחברה בחיפושיה אחר עגילים חדשים.
    התפתחה שיחה והיא בדרכה ניסתה לשכנע כי חלפו שנים רבות מאז ואולי האלרגיה שכחה שהיא צריכה להופיע ולהציק ?
    נשמתי עמוק וניסיתי בעודי בחנות....התכוננתי לגרוע מכל!!!
    הפתעה! היא האלרגיה הנוראית הזו הלכה לישון ולא התעוררה.
    חזרתי הביתה שמחה וטובת לב.
    מיהרתי לחנות היצירה הקרובה ורכשתי אביזרי יסוד ויצאתי בחגיגת עגילים והרי התוצאה!
    חרוזי הפימו נשלפו מהמגירה, הצטרפו אליהם חרוזים מכל הצבעים הגדלים והמינים
    ומאז אני חוגגת ומתקשטת.























    ובא לציון הגואל!

    יום שישי, 9 ביולי 2010

    עגילים...עגילים....בעבודת יד!

               


    מאת: גלשי

     

     
     
    עגילים
     
    מתוך ויקיפדיה - עגיל הוא תכשיט הנענד על האוזן.
     
    לעתים קרובות משמש המושג "עגיל" לציון כל תכשיט טבעתי הנענד בכל מקום שהוא בגוף.
     
    עגילים קיימים מזה מאות שנים. ברוב המקרים, ובמיוחד בימינו, משמש העגיל כאביזר אופנתי, אך בעבר, ואף כיום בתרבויות מסוימות, שימש ומשמש העגיל גם לציון השתייכות חברתית, דתית או מקצועית.
     
    רובם המוחלט של העגילים מושחל אל חור הנעשה בתנוך האוזן. החירור עצמו עלול להכאיב במידה זו או אחרת, לדמם למשך זמן מה ולדרוש תקופת החלמה קצרה, אשר לאחריה אין ענידת העגיל כרוכה בכאב כלשהו.
     
     במקרים נדירים מתפתחים זיהומים ודלקות, אשר מקורם הוא לעתים העגיל עצמו. יש העונדים עגילים בכל שאר חלקי האוזן, בעיקר בשוליה.
     
    אני כנראה מנויה קבועה במחלקת המקרים הנדירים.
    המציאות מוכיחה זאת השכם והערב!!!
    את החורים בתנוך האוזן עשיתי בניו יורק בתקופה שחיינו שם. בנותי כבר היו גדולות. החלטתי שהגיע זמן.
    כיוון שאני מהמקרים הנדירים, כל נגיעה של עגיל עשתה לי חגיגת בלונים והתנוך בער כאש והיה נפוח כבלון. כמה קל לוותר!!!
     
    חלפו שנים וידעתי שאני מחוץ לתחום. כל נסיון הסתיים בכשלון חרוץ.
     
    לאחרונה - כשהשוק מוצף בתכשיטים, התלוויתי לחברה בחיפושיה אחר עגילים חדשים.
     
    התפתחה שיחה והיא בדרכה ניסתה לשכנע כי חלפו שנים רבות מאז ואולי האלרגיה שכחה שהיא צריכה להופיע ולהציק ?
    נשמתי עמוק וניסיתי בעודי בחנות....התכוננתי לגרוע מכל!!!
     
    הפתעה! היא האלרגיה הנוראית הזו הלכה לישון ולא התעוררה.
     
    חזרתי הביתה שמחה וטובת לב.
     
    מיהרתי לחנות היצירה הקרובה ורכשתי אביזרי יסוד ויצאתי בחגיגת עגילים והרי התוצאה!
     
    חרוזי הפימו נשלפו מהמגירה, הצטרפו אליהם חרוזים מכל הצבעים הגדלים והמינים
     
    ומאז אני חוגגת ומתקשטת.
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     

    יום רביעי, 7 ביולי 2010

    גינה לי..גינה לי...

    31/05/2011  בול




    את האהבה שלי לגינה ולמגע עם האדמה רכשתי הן בשיעורי החקלאות בביה"ס היסודי,

    והן בגינתה של סבתא בפרדס חנה, שהיתה משופעת בעצים ופרחי דליה בשרניים שהגיעו לגודל עצום

    (ואולי כי אני הייתי קטנה).

    בביה"ס ברחובות היתה פינה מגודרת שהיתה גן עדן עלי אדמות.

    גידלנו שם יבולים וחזרנו הביתה עם לקט מריח טריות ואדמה.

    זוכרת את הפינה לפרטים וגם את המורה דוב עם כובע החאקי לראשו.

    גם את שתילי התותים בגינה הקטנה שלנו שאבא ז"ל גידל, את קליפות הביצים שאספנו

    כדי לכסות את התותים מעין הצפורים המכרסמות

    (ואולי היה זה תרגיל להאכיל אותי כ"מורדת אכילה ידועה באותם הימים").

    את שיח הליפה עם הפרח הצהוב (לרחצה),האפונה הריחנית הצבעונית,

    פרחי הסיגליות העדינים

    והחמניה שהגיעה עד למרפסת הדירה בקומה הראשונה המוגבהת.

    לימים בדירת הסטודנטים הראשונה בחיפה – גידלתי ירקות לכל צורכי הסלט.

    ועכשיו ממרומי הדירה הגבוהה המשירה אל הנוף החיפאי, אין לי ברירה אלא להסתפק באדניות

    לאורכה של מרפסת.

    יכולה לקרוא לפינה זו "תחנת המחקר החקלאי".

    מה אני לא מנסה שם?

    תוך מלחמה כמעט אבודה של היונים הזועמות שנלחמות ומטילות ביצים מבלי להתבייש

    ומנסות להגדיל את האוכלוסייה המטרידה להפליא.

    אז אתחיל בפלפל המגיע חתוך קטן אל קערת הסלט מדי ערב 


    ומשאיר אחריו זר של גרעינים שיהפכו לזרעים 


    לא חבל? הרי הוכתרתי כמומחית למיחזור...האם יש יותר מיחזור מן הטבע ומעגלי החיים שלו?

    ומשם אחרי תהליך יבוש..נטמן באדנית הביתית ו....טדדם...ראו איזה פלא?

    נביטה ראשונה של העלים הקטנים 


    ודילול לעציצים קטנים כדי שיהיה להם אויר לנשימה



    והעברתם שוב לאדנית אחרת


    והפלא בהתגלמותו


    איזה אושר לפתוח את התריס למול הנוף המשגע של הכרמל,

    לחוש ברוח הקרה ולבדוק לאיזה ממדים הגיעו הפלפלים שלי הבוקר.

    שמישהו יקום ויאמר לי שזו לא יצירה אמנותית!

    כן אני מאוהבת בטבע, בירוקבעלים. את האהבה הזו ניתן לראות בהתמודדות הכנת עלים מפימו




    בצורות שונות ומגוונות.
    זאת הייתי מגדירה כ"השפעת הטבע על היצירה".


    לחמניות כוסמין מלא.

                                              רק באפיה ביתית יודעת מה המרכיבים                            יודעת שאין חומרים מיותרים.            ...