מאת: גלשי
כבר החלה לה חופשת הקיץ שלי. אני מאד אוהבת את המקצוע שלי והסיפוק הרב ביותר הוא לסייע/לתמוך/להקשיב/לייעץ כל מה שלמדתי לעשות.
יחד עם זאת אני נדרשת לאחריות, הרבה נתינה, ריכוז הקשבה ומה לא בעצם.
כל שנה החל מחודש מאי, חיי אינם חיים והלחצים אדירים.
שעות העבודה אינן שעות (לו היה שעון יכולתי להיות עשירה כקורח)
אך השעות העומדות לרשותי אינן מספיקות אף פעם.
מגיעה לימים האחרונים ללא נשימה וגוף עייף.
נו טוב, אז החופש כבר כאן ואפשר לנשום עמוק ולהתחיל להגשים את התוכניות שרקמתי במוחי...
להוציא את הפימו שנח לו בחושך מאז החופשה האחרונה ( יוו ממש משפט פולני למהדרין),
לסחוב את מכונת התפירה הכבדה לעייפה ולהעבירה למקום תפירה נוח יותר ולהוציא לאור את תוכניות תפירת השמלות הקטנות, סיום הבובות שהתחלתי ומה לא?
וארקום ואצבע ואצייר ואדביק ואחתוך ואסדר.
ואסיים יצירות שהתחלתי ואכין מתנות לתינוקות הצפויים שבדרך.
כשאני חושבת על חופש, מביטה לעבר השמיים התכולים ותרה אחר ציפור הפורשת כנפיים. היא סמל החופש עבורי. ומה הסמל שלכן?
זוכרת אני לפני שנים רבות בעת לימודי פסיכודרמה, המבוגר בחבורה שהיה בתפקיד הבכיר ביותר החל לדהור כסייח באחו וציין כי זו דרכו אל החופש.
אני נשארתי נאמנה במהלך השנים לציפור.
כשהצצתי באלבום התמונות שלי גיליתי כי מספר ציפורים מככבות ביצירות שלי.
אההה התת- מודע יצא לתור אחרי החופש גם הוא...
הושטתי יד ותפסתי כמה ציפורים עפות מתוך האלבום שלי ועצרתי אותן במעופן.
הראשונה – ציפור שרקמתי ביד וכולה מבד פליס 
והנה עפה לה למקום אחר וחיפשה חברות
והנה עוד ציפור
וגם אלו
והציפורים אצלי עפו והתיישבו גם על כרטיסי הברכה
אלו היו 60 שניות על החופש!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה