יום שכזה - צורב עוד יותר את הכאב
התחיל באזעקה המניעה לריצה,
ריצה של 4 קומות במורד המדרגות.
הגוף כבר עייף, מנסה להתנגד.
הפחד דוחף את הגוף העייף.
הראש יודע שאסור לזלזל,
הוא מוצף בתמונות של אסון מתקרב.
באמצע המסלול נשמעות נפילות
אשר את הבניין מטלטלות.
מתיישבת על כסא במיקלט
חסרת כח, עייפה.
ללא מילים. בשתיקה!
כך יום אחר יום.
כך נראים החיים שלנו הישראלים,
רק רצינו מקום שקט שהוא שלנו.
לחוש בטחון שבמקומות אחרים לא ידענו.
לחוש בטחון שבמקומות אחרים לא ידענו.
הטילים אינם מבחינים בין יהודים לערבים
כולנו חיים כאן, כולנו ישראלים.
חולפות שעות של מתח ודאגה
ותמונה אפורה ולא ברורה.
אפילו המקלחת שתמיד מרגיעה
הפכה לרגעי לחץ וחרדה.
מה יקרה אם תהיה אזעקה?
איך אספיק אל המיקלט להגיע תוך דקה?
ההנאה שהיתה, גם היא ניגזלה.
הנה זה קרה!...
ממהרת, מתארגנת
לובשת בגדים להיות ערוכה לקראת עוד ריצה
ואופס...........11 בלילה ועוד אזעקה.
ממלמלת לעצמי - "זה כבר בלתי אפשרי".
שם במיקלט יחד איתי,
שכנים עייפים מהאיום התמידי.
מטילים את גופם על כסא,
גופם תשוש מבקש מנוחה.
הבומים אינם מניחים,
את הבניין מרעידים
ואנחנו סה"כ יום אחרי יום הכיפורים,
קיווינו לניסים.
(הפסקה - שוב אזעקה)
הראש מוצף בחדשות כואבות
הגוף כואב מחרדות ודאגות.
לילה! - קשה להירגע.
הטלפון הנייד - משמש לחברה.
מתחת לפוך, מנסה להסדיר נשימה.
להירגע.
סביב... חשיכה!
עוד לילה לבן של חוסר שינה!!!.
הראש מוצף בחדשות כואבות
הגוף כואב מחרדות ודאגות.
לילה! - קשה להירגע.
הטלפון הנייד - משמש לחברה.
מתחת לפוך, מנסה להסדיר נשימה.
להירגע.
סביב... חשיכה!
עוד לילה לבן של חוסר שינה!!!.
