כשיצרתי את היפנית הראשונה שלי מפימו בהשראה ברשת, שאלתי את עצמי מה מושך אותי לדמות הזו?
המחשבות הפנימיות רצו ונברו במאגר הזכרונות מהתקופה הניו יורקית בחיי.
בימים ההם חיינו בבנין ענק בן 600 דירות, איכלסו אותו מעט אמריקאים והרבה זרים מכל התפוצות.
מי שבלט ביותר היו היפנים והסינים שזו היתה לי ההזדמנות הראשונה להכירם.
מגע קרוב לא היה ביננו הזרים השונים.
היינו 150 משפחות ישראליות בבנין, בחנו אחד את השני במעליות לפי סנדלי נמרוד
והסנדלים התנכיות באותם הימים.
כשבנותי החלו לימודיהן בביה"ס האמריקאי המקומי, נקראתי להשתתף בקבוצה של נשים שנקראה אז ESL
והיתה מיועדת לאמהות מהלאומים השונים ששפת אימן אחרת מאנגלית. על כך צריך רשומה נפרדת, הרבה חוויות נשארו לי מאותה תקופה.
אחת המורות של בתי הקטנה היתה יפנית. שמה היה ד"ר פוג'ימורה. זוכרת אותה כאילו אמש.
העדינות שלה והמקצועיות סיקרנו אותי מאד (טוב לראשונה בחיי לא עבדתי באותם הימים מחוסר רשיון עבודה מקומי והיה לי זמן לבחון את הסביבה ולהעמיק בה).
למדתי הרבה על אורח החיים היפני באותה תקופה, הבנות שלי הביאו הביתה חברות יפניות
שהיו שונות כל כך מאיתנו.
פגשתי את הנשים וילדיהן ליד האוטובוס הצהוב מדי בוקר ואחה"צ. הן נראו תמיד מאד בודדות ומרוכזות בחינוך ילדיהן. הגברים בחליפות השחורות היו חוזרים בשעות הערב המאוחרות.
בדיקת הענין הבהירה שהם הולכים מדי ערב לאחר העבודה "לשתות" ושבים הביתה עייפים אך מרוצים.
הנשים היו נפגשות לתפירת טלאים משותפת בשעות הבוקר, לא לפני שערכו שורה ארוכה של נעליים ליד הדלת.
בארוחה משותפת שהכנו ב-ESL זוכרת את מראה פניהן כשטעמו מהפלאפל, החומוס, הטחינה והפיתות שיצגו את המטבח הישראלי.
אולי שם שורשי הבובה היפנית הראשונה שהכנתי בערב משותף עם חברה אהובה ליצירה, איתה נהגתי להיפגש מדי שבוע ליצירה משותפת. תקופה הזכורה לטוב וחבל שתמו אותם הימים.
ועוד מבט מלפנים!
בכל זאת חוזרת תמיד לחומרים הרכים ולחוטים שכל כך אהובים עלי.
כך הגיחה לעולם יפנית נוספת - לזכר אותם הימים!
ממש עושה חשק לעוד!
הנרתיק מיועד למשקפיים וכולו רקום על בד פליס רך נעים ומגן על המשקפים משריטות.
שילוב של סרטים, תחרה, כפתור פימו שהכנתי במו ידי והכל רקום בתך מסרק סביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה