כולם מברכים ב"חג שמח" נר שמיני של חנוכה.
אני מחרישה דומעת......עצובה.
בדיוק לפני שנה נלחמת לנשום את נשימותיך האחרונות
בצלילות מדהימה.
שאלת "אולי יהיה נס חנוכה?"
אמרת לי "יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות"
"התחלתי כמה עבודות חדשות".
ליד כורסתך הנוחה נותרה קופסת הצבעים יתומה.
הקנווסים באמצע היווצרותם.
את נחלשת למול עיננו.
מנסים להשקותך בעוד לגימת מים מהקשית.
את מתקשה לשתות
מדברת בלי הרף, מנסה להספיק..
צלולה ומבינה הכל.
שואלת "למה כולכם כאן? באתם להיפרד? זהו? זה הסוף?
ושוב מקווה לנס.
מרימה ראשך ואומרת "אלוהים, הושיעני נא"
אנחנו מנתחים את המילים, מנסים להבין...
מחזיקים בידך, את נאחזת בשלנו...
רוצה להאמין שהנה תתחזקי ותחזרי לכוחותיך.
אבל התמונה היא אחרת. מאיימת!!
את מפנה את ראשך ואומרת
"בנות, אני הולכת...סליחה ..אין לי כח יותר"
ונרדמת לנצח! לתמיד!
היתמות, היגון כמו עננה מרחפים בחדר...
אמא שלנו, המיוחדת כל כך, תאוות החיים, האמנות, הספר, המוזיקה, הקולינריה ומה לא?
עטרת ראשינו, הגזע העבות של משפחתינו
איננה עוד.
לנצח תהיי בליבנו, במחשבתינו, בכל אשר נפנה - לנצח איתנו.
מצטרפת לאבא שלנו שכל כך אהבת.
שוב תתחבקו שם במרומים
ותשגיחו עלינו ממעל!
יהי זכרה ברוך
השבמחק