פורסם ב-25 באפריל 2015, 16:36 במדור אישי
עצוב לי באמת.
לשבת מול מסך ולהרהר...
"תפוז" שהיה לי בית, מקום הכרות של חברים מקסימים, איכותיים
מיפגשים עם נושאים משותפים, שיחות נפש, טיולים, ארוחות......תפוז של ביחד.
נכנסת לבלוג ורואה בכאב איך נחת מספר הכניסות..ממאות ליום, לעשרות בודדות.
כולם מגבים את הבלוג שעות ארוכות...ומחכים בדאגה לבאות.
התייעצויות מאחורי הקלעים
ספקולציות, שמועות, דאגות.
רובנו מסרבים להתפנות מ"הבית" שהיה ביתנו שנים ארוכות.
העלנו על הדף מחשבות, רגשות, הרהורים.
תמונות וטיולים, אירועים משמעותיים, שיתפנו בימים קשים או שמחים.
הכרנו את הקוראים הקבועים והתפתחו חברויות וקשרים משמעותיים.
לשבת מול המסך זה לא להיות לבד
זה להיות עם חברים!!!
נכנסת לדף הבלוגיה ומחפשת שוב ושוב ידיעה מנחמת חדשה.
תחושה שכולנו באותה סירה.
כולנו מודאגים, מחפשים פתרונות ובעיקר מגבים.
אז נחמד להיפגש עם רשומות נשכחות
אבל העבודה הסזיפית של העתק/הדבק
של הקטנת תמונות, וגם
עוד ועוד Save
מוצאת עצמי עייפה, טרודה מוותרת על עוד ועוד שעות שינה
כדי לנצל עוד לילה לפני יום נוסף של עבודה.
1000 רשומות להעתקה.....
הרבה זכרונות!!!
אלבום תמונות שאף פעם לא היה לי כמותו.
עבודות היד שלי שנמסרו כמתנות ורק התמונות נותרו למזכרת.
הבלוג היה עבורי יומן הזכרונות הפרטי שלי
כמו זו הילדה שכותבת יומן לראשונה.
אולי הרצון לחזור לאותה תקופה? אולי?
אני לא מכחישה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה