אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה.: ינשוף על כוכב! יצירה בלבד (FELT).

אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה.: ינשוף על כוכב! יצירה בלבד (FELT).: במהלך השנים בהן אני יוצרת וסקרנית לדעת עוד ועוד תחומים שהתפתחו ולא היו בילדותי המוקדמת השקעתי הרבה מחשבה במיון תחומי היציר...

יום הכיפורים הפרטי שלי 2020

 שוב הוא הגיע כמו בכל שנה, היום הנוראי הזה עם הזיכרונות שלא עוזבים אף פעם.

שוב זולגות הדמעות בחדר הצדדי, בסתר, רק עם עצמי, שוב פורצות המילים מבעד לדמעות כמו לבה גועשת כבר 47 שנים של כאב עצור ומסרב לעזוב את הגוף, הרגשות, התחושות, המחשבות. הוא יושב שם, שנה אחר שנה.

מי אמר שהזמן מרפא? מי אמר שצריך למחוק את העבר כדי להמשיך? מי עוד לא הבין שהוא דובק בעצמותיך ויושב שם כמו צמח טפיל שחי איתך ויונק מלשד עצמותיך. מי אמר שצריך לשכוח? מי אמר שאפשר לשכוח? מי סיפר לך שהוא מבין כשחיבק ועודד? אין איש שיבין בעולם הזה! אין!

כל אחד נושא מאיתנו את סיפור חייו שאין דומה לו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. בתיק גב סגור ומסוגר בעשרות אמצעי הבטחה, רוכסנים ומנעולים הוא נושא את זיכרונותיו ונע בעולם הזה. דוחף עצמו קדימה, מנסה להסתיר, מאפשר לאחרים לשכוח, אבל הוא אינו שוכח אף פעם.

בלילות חשוכים ללא שינה.......חוזרים הזיכרונות, מציפות המחשבות ואינן נותנות מנוחה. בבוקר עם הזריחה היפה, מתחיל יום חדש. עוטים מסיכה, מסתירים את הפנים, רק העיניים אומרות, מדברות!

ואז הגיעה הקורונה ונתנה לגיטימציה לעטות מסיכה ירוקה, אחרת, שונה!

עד עתה היתה זו מסיכה שאיש לא ראה, לא ידע. מסיכה דימיונית תקראו לה? הרי לא ידעתם על קיומה.

הימים חולפים, השנים עוברות, אך הצלקות חרוטות עמוק בלב, בזיכרונות, ברגשות. הדמעות הפורצות מסייעות לפנות מקום לשנה הקרובה שבפתח. הן סוג של ריסטארט בעולם המחשבים שלנו. לא בדיוק. ממש לא. הן מפנות מקום מיזערי כשעולות על גדותיהן. הן לא מנקות ולא משאירות חלל ריק. לא ולא!

הצלקות הן סוג של קעקועים פנימיים שאין דרך למוחקם בלייזר.

זיכרונות של המלחמה ההיא, הרוגים, חיילים במדים, אלונקות, מנות דם, צוותים רפואיים, מסוקים, סבל, פצועים הנאבקים על חייהם, המרסקים את משפחותיהם, המנסים לשמור על שפיותם ופוגעים במקורבים להם. המרוכזים בכאבם ומכאיבים כל כך לצמודיהם.

הויתור לאורך שנים, הדמעות והסבל, מי ימחק? מי יצליח למחוק? ניסיתי 47 שנים. עשיתי ככל יכולתי. גידלתי בנות לתפארת. לא יכולתי לבקש יותר. גם בחיבוק שלהן ואליהן, תמיד צף ועלה הכאב שלא עוזב. הן ראו זאת בעיני והחרישו. אני שתקתי כל השנים, אבל הרביתי לבכות למול הקירות הדוממים, כך פרקתי מעט מהכאב שלא עוזב, כדי לצאת ליום חדש. כדי להבין כאבם של אחרים ולתת את כל כולי כדי להקל עליהם את מה שלא הצלחתי להקל על עצמי.

שוב הוא פה בפתח, יום הכיפורים, מופיעים הזכרונות לבושים בשחורים, עומדים בדלת ומבטם מעורר חלחלה. מפחידים.

לא רוצה לראות סרטים על מלחמה, לא לקרוא עוד כתבות ומאמרים. יש לי כל כך הרבה סרטים פנימיים, כואבים, שורפים, מציפים, משתקים.

יש לי את יום הכיפורים שלי. שאיש לא יבין, כי לא היה במקומי.

מיגזרת המלחמה שלי....הגברים יוצאים אלי קרב, הנשים נשארות מאחור.

הלב...הלב....נותר מרחף.

מדמם, כואב!

החיבור היצירתי בין ישראל ליפן. בואו תראו.......

"

כשיצרתי את היפנית הראשונה שלי מפימו בהשראה ברשת, שאלתי את עצמי מה מושך אותי לדמות הזו?

המחשבות הפנימיות רצו ונברו במאגר הזכרונות מהתקופה הניו יורקית בחיי.

בימים ההם חיינו בבנין ענק בן 600 דירות, איכלסו אותו מעט אמריקאים והרבה זרים מכל התפוצות. מי שבלט ביותר היו היפנים והסינים שזו היתה לי ההזדמנות הראשונה להכירם. מגע קרוב לא היה ביננו הזרים השונים.

היינו 150 משפחות ישראליות בבנין, בחנו אחד את השני במעליות לפי סנדלי נמרוד והסנדלים התנכיות באותם הימים.

כשבנותי החלו לימודיהן בביה""ס האמריקאי המקומי, נקראתי להשתתף בקבוצה של נשים שנקראה אז ESL

והיתה מיועדת לאמהות מהלאומים השונים ששפת אימן אחרת מאנגלית. על כך צריך רשומה נפרדת, הרבה חוויות נשארו לי מאותה תקופה.

אחת המורות של בתי הקטנה היתה יפנית. שמה היה ד""ר פוג'ימורה. זוכרת אותה כאילו אמש.

העדינות שלה והמקצועיות סיקרנו אותי מאד (טוב לראשונה בחיי לא עבדתי באותם הימים מחוסר רשיון עבודה מקומי והיה לי זמן לבחון את הסביבה ולהעמיק בה).

למדתי הרבה על אורח החיים היפני באותה תקופה, הבנות שלי הביאו הביתה חברות יפניות שהיו שונות כל כך מאיתנו.

פגשתי את הנשים וילדיהן ליד האוטובוס הצהוב מדי בוקר ואחה""צ. 

הן נראו תמיד מאד בודדות ומרוכזות בחינוך ילדיהן. הגברים בחליפות השחורות היו חוזרים בשעות הערב המאוחרות. בדיקת הענין הבהירה שהם הולכים מדי ערב לאחר העבודה ""לשתות"" ושבים הביתה עייפים אך מרוצים.

הנשים היו נפגשות לתפירת טלאים משותפת בשעות הבוקר, לא לפני שערכו שורה ארוכה של נעליים ליד הדלת.

בארוחה משותפת שהכנו ב-ESL זוכרת את מראה פניהן כשטעמו מהפלאפל, החומוס, הטחינה והפיתות שיצגו את המטבח הישראלי.

אולי שם שורשי הבובה היפנית הראשונה שהכנתי בערב משותף עם יאמה!!!

ועוד מבט מלפנים!

בכל זאת חוזרת תמיד לחומרים הרכים ולחוטים שכל כך אהובים עלי.

כך הגיחה לעולם יפנית נוספת - לזכר אותם הימים!

ממש עושה חשק לעוד!

הנרתיק מיועד למשקפיים וכולו רקום על בד פליס רך נעים ומגן על המשקפים משריטות.

שילוב של סרטים, תחרה, כפתור פימו שהכנתי במו ידי והכל רקום בתך מסרק סביב.

תיקים ממוחזרים ושימושיים מחדר היצירה שלי

תיקים אני תופרת שנים. מי צילם פעם עבודות יד? יכול להיות לי אלבום עב כרס.

את התיק הראשון תפרתי משאריות עור חום רך ונעים (נאפה). הוא יצא מקסים שימושי ובעיקר מה שחשוב הכי הכי (בעיני) שיהיה קל!!! תצלום שלו - אין!

כשהתחלתי למחזר שקיות ניילון של הירקות ולסרוג מהן,  חשבתי על תיק רחיץ שישמש אותי אחרי המקלחות בסיום שיעור הפילאטיס (נו, מאז כבר שכחתי ללכת לשיעורים אבל התיק נשאר...חחחה)

הנה התיק שגרם לכולם להרים גבה.

אז כאמור, התיק נועד להכיל מגבת רטובה והיה יעיל ביותר. הסריגה היתה צפופה ו"אכלה" המוני שקיות                                                שנחסך מהן להתגלגל בערימות אשפה.

התיק הבא בתור כבר היה יותר מתוחכם! (לסרוג שוב ימים ולילות?) 

תפרתי תיק ממוחזר מחצאית חליפה מעולה שקישטה את המדף בארון והפכה לשימושית יותר בגילגול להפיכתה לתיק.

ועיטרתי כיס בסריגת שקיות!

תיק נוסף שתפרתי - מבד המיועד לחלוקים, והוא קל קל ונוח.   

תוספת של בד "זר" מעט תחרה ופרח שהכינותי במו ידי מבד כמובן!

והנה עוד אחד

תיק מבד קורדרוי שחור.

כיס חיצוני, ביטנה אדומה וכיסים פנימיים

עיטור פרחים ותחרה.

תיק ברובו ממוחזר בתוספת כיס ג'ינס

פרחי לבד שהכנתי במו ידי

עיטור סרט בצבעים תואמים.

תיק ממוחזר בשילוב בדים

כיסים פנימיים וחיצוניים לרוב

נוח במיוחד וקל

תיקים זה עולם ומלואו!

ועולם המיחזור כולו מצריך דימיון והפתעה בצידו.

זוהי רק תחילתה של ידידות מופלאה!