יום הזיכרון לשואה ולגבורה -
שוב חוגגים בפנימיה בה אני חולקת את ימי הארוכים
בעולמם של ילדים.
שוב כולנו בלבן
עומדים דום, מרכינים ראש
וחושבים על התופת
על הבלתי יאמן.
שוב עולים הנערים לבמה
שרים ומספרים.
האחרים מחרישים
שלא כבשאר הימים.
בני הנוער הצעירים,
שמעסיקים אותנו ולא נחים,
מה קורה להם ? כיצד הם מצליחים להניח הכל בצד?
להחריש, להקשיב , להביט סביב
לחבק ולתמוך?
כל שנה מחדש אני מהרהרת...
כל שנה את עצמי שואלת...
איך הם מצליחים להניח בצד את כל המכאובים האישיים?
את כל הכעסים?
כיצד הם מגייסים כוחות להכיל את כל המראות
הסרטים הקשים, השירים הנוגים והעובדות הנוראיות?
ואני בינהם נטמעת, חושבת עליך אבא, ודומעת....
עוצרת בכי חרישי ,
מוציאה עוד טישיו מכיסי.
השירה מצמררת
וכבר לא כל כך מתגברת..
כובשת את הכאב, אך הבכי מתגבר,
ולפתע מוצאת עצמי מחובקת ע"י נער מתבגר
שעד אמש חפנתי אותו בחיקי
להעניק לו מחום לבי.
רק פעם בשנה מתחלפים היוצרות
ואני זוכה לגלות סביבי אוצרות!
"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה