פורסם ב-30 באפריל 2015, 19:04 במדור מחשבות והגיגים
נתקלתי ברשת.
מסוג המשפטים מעוררי מחשבה שקשה להניחם בצד ולהתעלם.
כמובן הגישות שונות, אנחנו באים מדרכי חינוך אחרות
וכל אחד מאיתנו פועל על פי הבנתו.
בעבודתי במערכת החינוך אני נתקלת בכך רבות.
יש ההורים המנחים את ילדם
"פוגעים בך? תחזיר! אל תהייה פראייר".
הגישה החינוכית בבתי ספר אומרת אחרת -
"פגעו בך? פנה למבוגר, בקש עזרה ודווח".
ילדים אינם מבדילים בין דיווח להלשנה.
להיתפס כמלשין זו אחת ההתמודדויות הקשות שיש בחברת הילדים.
ילדים נמנעים מלדווח בשל חששם זה.
המלשין לעולם יחשב כבוגד.
במערכת הלימודים כבר שנים קיים מיפגש "כישורי חיים", שם מתמודדים עם סוגיות שכאלה.
מתי דיווח הוא חובה מוסרית, מתי זו נאמנות חברית ומתי זה חיפוי על מעשה שלא יעשה.
מתי "הלשנה" או "דיווח" הם הצלה, מניעה.
ביננו? כמה פעמים אנו כמבוגרים, רואים עוולות ואיננו רוצים לדווח?
לא אשכח לעולם שנקלעתי לסיטואציה מביכה ולא ישנתי לילות אח"כ.
נסעתי טרמפ עם עמיתה לעבודה, שחנתה בחניה שמורה לנכה,
הוציאה תו חניית נכה, מצולם שאינו שייך לה.
רגישותי הרבה לנושא זה הקפיאה אותי במקומי ולא אמרתי מילה
הרגשתי רע.
ידעתי מה אמורה להיות תגובתה.
במה אני שונה מאותם ילדים קטנים שחוששים?
יכולים להבין???
לא תמיד ההתנהגות הפוגענית מופנית אליך, עצם הנוכחות במקום היא הפוגעת.
כמה פעמים נסעתם באוטובוס וראיתם בני נוער מקשקשים על המושבים?
כותבים על חלונות? מתחצפים ומרעישים?
כמה פעמים אנחנו מגיבים? כמה פעמים הנהג המביט במראה, מגיב?
אנחנו בוחרים במנגנון ההגנה הידוע ..."הימנעות"!!!
חוששים מהתגובה האלימה והתמודדות עם סיטואציה לא צפויה.
חומר למחשבה.
ומה דעתכם?
