אשה זרה

אשה זרה!

היא עלתה לאוטובוס העמוס נוסעים. אוטובוס כפול העושה דרכו מהדרום לתל אביב. המושבים כולם תפוסים.

היא נכנסת ומפלסת דרכה, שונה כל כך, אחרת.  מנסה לתמוך עצמה לבל תמעד.
צפורניה שחורות משחור, ראשה עטוף בכובע צמר ועליו הכובע של המעיל המזוהם.
בחוץ יום חם. לבושה אינו תואם במאומה את הסובב.

שכבות של בגדים זה מעל זה. תיק מזוהם עוד יותר ...מבד שלא ראה כביסה שנים.

מחזירה אותי למראות ההומלסים של ניו יורק........השוכבים כל אחד על ספסל משלו,
טובעים בערמות סחבות, שאריות אוכל, קופסאות ריקות ואוסף מפחי האשפה הסמוכים.

זיכרונות חיי בעיר הגדולה, פגישה בפעם הראשונה עם העוני, השונות, הזוהמה הלא מוכרת.

מבטה ננעץ באשה מדושנת, מאופרת היטב, שיערה בלונדיני. יושבת בסמוך לבעלה. היא מביטה בה וממלמלת בשפתיה.

נראית כועסת. אפילו מאיימת.

מי את אשה? מאין את באה ולאן את נוסעת?

מביטה בך בזהירות, לא ליצור איתך קשר עין. לא להביך אותך.

את מעוררת בי מחשבות, חמלה, שאלות.

מגלה טבעות זהב על אצבעותיך המזוהמות

נעלים חדשות על רגליך הרזות.

כל כך הרבה ניגודים באשה צנומה אחת.

מי בטוב ליבו נתן לך את אלה?

היכן את מניחה ראשך בלילה?

האם את בדרכך לקבץ נדבות?

שמיכה מגולגלת בידיך וגם היא שחורה משחור.

המושב מולי מתפנה ואת מתיישבת.

הנהג עוצר עצירת פתאום מהירה וחדה

ואני "עפה" לכיוונך.

את עוצרת אותי בידיך השחורות ואומרת לי

"הכל בסדר אהובה...הכל בסדר".

קולך נשמע לראשונה.

עדין ורך.

אני מהרהרת בך כבר שבועות מספר מהיום בו נפגשו מבטינו.

לו רק הייתי פוגשת בך שוב הייתי רוצה לאפשר לך לרחוץ את גופך במים חמים וסבון מריח.

לתת לך מבגדיי שבארון

לחמם את גופך במעיל חם של חורף

מושכת את צפורנייך בלק כדי שתרגישי טוב עם עצמך.

נותנת לך אחד מהכובעים והצעיפים שסרגתי.

איפה את אשה צנומה עם המבט החודרני?

היכן את מבלה שעותיך בזמן שאני כאן בביתי החם?