מהרשת.
יושבת כאן עם לב כבד
ומעצור בעיניים שלא לבכות.
מעמסה כבדה, הרבה זיכרונות
ממלחמות קודמות.
קוראים לזה צלקות,
אני קוראת לזה קעקועים.
לא, לא אלה שאתם מכירים.
אלה קעקועים פנימיים, שאולי אינם נראים.
קעקועים נסתרים, לא כחולים......הם אדומים.
בצבע דם הם צבועים.
קעקועים שנצרבו במהלך השנים, המלחמות, האירועים.
הדמעות זולגות, מנסות לנקות מטענים,
לפנות קצת מקום,
ממש כמו בטלפון
העמוס הודעות
ואין בו מקום להכיל את הבאות.
בספרים מגדירים זאת פוסט טראומה.
כל כך רוצה לשחרר, להמשיך הלאה,
למחוק זיכרונות.
הלוואי ויכולתי... אבל לא מצליחה.
הנה שוב, עוד מלחמה,
הפאזל עם אלפי החלקים כבר הושלם.
מה לעשות עם החלקים החדשים?
אין להם מקום.
היכן אניח אותם?
מסרבת להוסיף.....
אבל הם מפעילים עלי לחץ להצטרף
ולי אין כוחות
להדוף, לשכוח, להרחיק, להתעלם.
אין לי!!!.
ימים קשים מאוד עוברים עלינו :-(
השבמחק