להעביר לסיר רחב , להדליק הגז. להוסיף תבלינים עם כפית שמן מלח, פלפל, ראס אל חנות, אבקת מרק עוף, מעט כמון וכורכום. למלא קומקום מים רותחים 2-3 כפות גדושות של רסק עגבניות. להביא לרתיחה. אפשר להוסיף עלי סלרי לחידוד טעמים.
כדורי הבשר.
במעבד מזון לרסק בצל, 3-4 שיני שום, קישוא, גזר קטן, תפו"א קטן. פטרוזיליה/שמיר. להוסיף חצי ק"ג בשר טחון/עוף/הודו. חצי כוס שיבולת שועל. כף גדושה קורנפלור. מלח, פלפל, א. מרק עוף, ראס אל חנות, תבלין קציצות, כפית אבקת שום, מעט כמון, קורט קינמון, כפית רכז רימונים.
להניח ל-20 דקות שיתגבש. ליצור כדורים בידיים רטובות, או.....בעזרת 2 כפות להניח ברוטב הרותח לבישול כחצי שעה. הכדורים יצופו למעלה.
את הסרט "זכרונות" ראיתי ממש היום. סרט כבד במידה מסויימת. אלה הבחירות שלי. סגנון הסרטים בהם אני בוחרת.
מערכות יחסים בין אנשים - תמיד נושא מורכב ומעניין. אנשים עם רקע מורכב רגשית, בריאותית נפגשים ומפלסים את דרכם
זה אל זה וזה יחד עם זה. כל אחד סוחב איתו שק מילדות, פחדים, טראומות, התמודדויות. לכל אלה נוספים סיבוכים בריאותיים ונפשיים במסע החיים. כל אחד מחפש אהבה, מקום מבטחים להניח את ראשו. הדינמיקה הזוגית מרתקת גם הפעם.
אליה נוספות דמויות כמו הבת של סילביה,
אחיו של סול שאינו מתמודד עם הדמנציה של סול, רודה בו.
במקום לאפשר לו חיי רוגע, חום ותמיכה, הוא מצר את צעדיו
ומתנהג כלפיו בשעט נפש וסלידה.
מתקבלת דינמיקה של זוגיות מורכבת עם רעשי רקע רבים. סרט מעניין, מורכב ומומלץ.
תהנו גם אתם.
ביקורת מתוך https://www.ynet.co.il/entertainment/article/sjxp70vbye
"זכרונות" הוא סרט יפה על שני אנשים שכל מה שיש להם זה ההווה
סרטו החדש של הבמאי היהודי-מקסיקני מישל פרנקו איננו מתאפיין באכזריות קרה ובניפוץ של סדרים חברתיים, כקודמיו, אלא מביא סיפור מעודן ואפילו טיפה אופטימי על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. הדינמיקה המושלמת בין ג'סיקה צ'סטיין ופיטר סארסגארד רק מסייעת להפוך את הסרט הקטן הזה לנוגע ללב.
גבר מסתורי עוקב אחרי אישה לבדה בדרכה חזרה הביתה, בלילה. הוא ממתין במרחק מה ממנה בתחנת הרכבת התחתית הריקה מאדם, עולה יחד עמה לרכבת המגיעה, יורד בתחנה שבה היא יורדת, וממשיך לעקוב אחריה עד שהיא מגיעה לביתה. מחלונה היא רואה אותו ממתין שם, בגשם שוטף, ולא זז. בבוקר שלמחרת היא מוצאת אותו מכוסה חלקית בניילון, שרוע בהכרה מעורפלת, ספוג מים, בכניסה לבניין. האישה היא ג'סיקה צ'סטיין, הגבר הוא פיטר סארסגארד, ומה שהיה יכול להתפתח לכיוון של מותחן מתברר כראשיתו של סיפור נוגע-ללב על קשר ההולך ונרקם בין שני אנשים הנרדפים על ידי זיכרונם.
"זכרונות" (Memory) הוא אכן שם סרטו החדש של מישל פרנקו, במאי יהודי-מקסיקני, בן לאם ישראלית, שמבלה חלק מזמנו בארץ. במקור, שם הסרט הוא "זכרון", והוא נדמה הולם יותר שכן הגבר, סול (תפקיד שזיכה את סארסגארד בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל ונציה אשתקד), הוא אלמן הלוקה בדמנציה ולמעשה אין לו מושג איך הגיע אל סף ביתה של האישה; ואילו האישה, סילביה (צ'סטיין), עובדת סוציאלית ואם חד-הורית המטופלת בילדה בת 13, סוחבת עמה זכרון נורא מילדותה. בתחילת הסרט אנו פוגשים אותה בסשן של אלכוהוליסטים אנונימיים. היא כבר לא נוגעת באלכוהול, לא מאז נולדה בתה, אנה (ברוק טימבר), ובהמשך הסרט יתבררו פרטים לגבי מה שהוביל אותה לזה.
הקשר בין סול וסילביה עומד במרכז הסרט היפה הזה, בעיקר אחרי שסילביה נענית להזמנת אחיו של סול המשמש כאפוטרופוס שלו לטפל בו על בסיס יומי. הדינמיקה בין השניים אינה נבנית על בסיס פשטני של שני אנשים בחיפוש אחר גאולה ומרפא. ישנו מתח, ישנה חוויה טראומטית שתתפרץ בחלקו החותם של הסרט, וישנם רגעים קטנים של חסד שבהם אנו עוקבים אחרי גבר ואישה מבוגרים שיוצרים ביניהם קשר שאינו בהכרח (או רק) רומנטי. סול מנסה להשתחרר מלפיתתו של אחיו (ג'וש צ'ארלס) שכולא אותו בדירתו, בעוד סילביה שואפת להיחלץ מהטראומה בעברה הרחוק. האם ישנו קשר בין סול ומה שקרה אז? היא טוענת שכן, הוא לא זוכר, והאפשרות הזו זוכה למענה בשלב מוקדם מדי – מענה שקצת מייתר את המתח שהיא מעוררת. האם סילביה הדחיקה את מה שבאמת קרה, והקשר עם סול משמש זרז להיזכרות? שוב, התסריט שכתב פרנקו לא ממש מבהיר זאת.
"זכרונות" הוא לא סרט על מה שקרה או לא, למרות שהדי MeToo# ניכרים בו באופן מעט מאולץ. זהו סרט על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. סול הוא איש ללא עבר. אנו יודעים, כאמור, שהוא אלמן אבל לעובדה הזו אין שום משמעות, אולי משום שלכל מה שקרה בעבר אין עוד משמעות עבורו. לעומתו, סילביה היא אישה ללא הווה. התנהלותה בהווה מוכתבת על ידי הטראומה שקרתה בעברה: שוב ושוב הסרט מראה לנו איך היא מקפידה לנעול את דלת דירתה ולהפעיל את האזעקה שנענית בקול צורמני; וכאשר מגיע מישהו לתקן את המקרר שלה, היא מדגישה שביקשה מפורשות טכנאית-אישה. שוב ושוב מעדיפה בתה לשהות בחברת דודתה, אחותה הצעירה של סילביה (מריט וויבר), שם ממתינים לה חיי משפחה למופת. כאשר אִמן של השתיים (השחקנית הוותיקה ג'סיקה הרפר) נכנסת לתמונה – מתברר שהאידיליה הזו היא מין תגובת נגד לתא המשפחתי שבו גדלו שתי האחיות.
זהו ללא ספק סרטו המעודן והאופטימי ביותר של פרנקו, שעבודותיו מאופיינות באכזריות קרה ובניפוץ של סדרים חברתיים. כך, ב"שקיעת החמה" (2021) הוא תיאר בריחוק אנליטי נוסח מיכאל האנקה את קריסתה של משפחה בורגנית בחופשה; ב"סדר חדש" הוא סיפק מבט אפוקליפטי על מלחמת המעמדות במקסיקו סיטי (2020); וב"כרוני" (2015) הוא הביא את סיפורו של אח המטופל בחולים טרמינליים. המאמץ הרגשי שמתלווה לצפייה בסרטיו – מאמץ שאינו תמיד מתגמל (ע"ע "סדר חדש" האלים והפשטני) – מתחלף הפעם במה שאפשר לכנותו חמלה. אמנם כיעור אנושי אינו זר לסרטו הנוכחי של פרנקו, שניצול מיני, אלימות והכחשה מאפיינים את התא המשפחתי המתואר בו – אבל בינות לחורבן הרגשי שאותו חווה הגיבורה שלו אפשר לזהות שביבים של תקווה ואופציה לעתיד טוב יותר (עד כמה שחולה דמנציה יכול להציע כזה).
אבל "זכרונות" הוא לא סרט על מה שקרה או לא, למרות שהדי MeToo# ניכרים בו באופן מעט מאולץ. זהו סרט על שני שברי-אדם, הוא והיא, שמנסים לאחות את עצמם זה בעזרת זו. סול הוא איש ללא עבר. אנו יודעים, כאמור, שהוא אלמן אבל לעובדה הזו אין שום משמעות, אולי משום שלכל מה שקרה בעבר אין עוד משמעות עבורו. לעומתו, סילביה היא אישה ללא הווה. התנהלותה בהווה מוכתבת על ידי הטראומה שקרתה בעברה: שוב ושוב הסרט מראה לנו איך היא מקפידה לנעול את דלת דירתה ולהפעיל את האזעקה שנענית בקול צורמני; וכאשר מגיע מישהו לתקן את המקרר שלה, היא מדגישה שביקשה מפורשות טכנאית-אישה. שוב ושוב מעדיפה בתה לשהות בחברת דודתה, אחותה הצעירה של סילביה (מריט וויבר), שם ממתינים לה חיי משפחה למופת. כאשר אִמן של השתיים (השחקנית הוותיקה ג'סיקה הרפר) נכנסת לתמונה – מתברר שהאידיליה הזו היא מין תגובת נגד לתא המשפחתי שבו גדלו שתי האחיות.
"זכרונות", באופן פרדוקסלי, הוא סרט שמתקיים בהווה. פרנקו אינו מאפשר לנו הבזקים אל עברן של הדמויות, כך שכל מה שאנו חווים הוא ההווה שלהן, והזכרון כמסתבר הוא אותו עניין חמקמק שאין לבטוח בו. באופן רפלקסיבי, כאשר סול וסילביה צופים יחד בסרט בדירתה, הוא מעיר שמבחינתו זוהי חוויה מיותרת: הוא ממילא שוכח את מה שראה תוך כדי צפייה. בהתאם, גם אנחנו נדרשים לחוות כל סצנה, כל מפגש ביניהם, כאילו הם מתרחשים בפעם הראשונה. למה שקרה בעבר, הרחוק אך גם הקרוב, אין משמעות, לפחות ככל שהדברים אמורים בסול (הוא דווקא זוכר את סילביה בכל פעם שהם נפגשים, אך לא ברור מה הוא בדיוק זוכר).
חלקו החותם של הסרט הוא זה שבו עברהּ של סילביה – כאמור, הדבר הזה שמחוק אצל סול – שב לרדוף אותה בדמות אמה הלא-נעימה שממנה הקפידה לשמור מרחק. בסצנה המצולמת בשוט רציף אחד, ממרחק מה, מתגלים דברים שאינם בהכרח מפתיעים. יש משהו צפוי באופן שבו פרנקו אומר לנו שרק דרך הצפת העבר הטראומטי קיימת אפשרות לגאולה אישית, אבל העובדה היא שהדינמיקה בין צ'סטיין וסארסגארד היא כה מושלמת עד שאנחנו נכונים לסלוח על כך, ובלבד ששתי הדמויות האבודות שהם מגלמים יזכו להיות ביחד, גם אם העתיד המשותף אינו מובטח. אחרי הכל, זהו סרט על אנשים שמה שיש להם הוא הווה, הזמן שבו מתקיים גם הסרט שלפנינו, ופרנקו קוטע את סרטו בתמונה יפהפייה, קצרה וחותמת, שמייצגת זאת.
ביקורת מתוך - https://www.seret.co.il/critics/moviereviews.asp?id=3152
הבמאי מישל פרנקו עוסק לא מעט בסרטיו בסבל האנושי. בסרטו "אחרי לוסיה" הוא עסק בהטרדות מיניות ובבריונות כלפי בחורה צעירה וב"סדר חדש" הוא עסק ביחסי כוחות בין מעמדות בחברה - יחסים שגררו חטיפה, מכות ואף רצח. סרטו החדש "זכרונות" הינו מאופק (אולי מדי) יחסית לסרטיו האחרים, אולם גם באנדרסטייטמנט מצליח הבמאי המוכשר לומר דבר או שניים על סבל אנושי ועל יכולתנו להשלים עם צער ויגון וגם עם זכרונות של רגשות לא נעימים אלו שמלווים אותנו לאורך חיינו.
ג'סיקה צ'סטין הנהדרת (זוכת האוסקר על "העיניים של תמי פיי", כוכבת "כוננות עם שחר") היא סילביה. עובדת סוציאלית שסועדת אנשים מבוגרים והולכת לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. סילביה גרה עם בתה בשכונה לא טובה (סגירת כל המנעולים בדירה והפעלת האזעקה הוא תזכורת רפטטיבית בסרט לחוסר הנוחות שחשה סילביה בביתה). כל חזותה משדרת קדרות ואי נוחות, היא סובלת.
הבמאי מישל פרנקו עוסק לא מעט בסרטיו בסבל האנושי. בסרטו "אחרי לוסיה" הוא עסק בהטרדות מיניות ובבריונות כלפי בחורה צעירה וב"סדר חדש" הוא עסק ביחסי כוחות בין מעמדות בחברה - יחסים שגררו חטיפה, מכות ואף רצח. סרטו החדש "זכרונות" הינו מאופק (אולי מדי) יחסית לסרטיו האחרים, אולם גם באנדרסטייטמנט מצליח הבמאי המוכשר לומר דבר או שניים על סבל אנושי ועל יכולתנו להשלים עם צער ויגון וגם עם זכרונות של רגשות לא נעימים אלו שמלווים אותנו לאורך חיינו.ג'סיקה צ'סטין הנהדרת (זוכת האוסקר על "העיניים של תמי פיי", כוכבת "כוננות עם שחר") היא סילביה. עובדת סוציאלית שסועדת אנשים מבוגרים והולכת לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. סילביה גרה עם בתה בשכונה לא טובה (סגירת כל המנעולים בדירה והפעלת האזעקה הוא תזכורת רפטטיבית בסרט לחוסר הנוחות שחשה סילביה בביתה). כל חזותה משדרת קדרות ואי נוחות, היא סובלת.
בכנס מחזור של התיכון שלה ניגש לסילביה בחור מזוקן, מתיישב לידה והיא נרתעה ופורשת לביתה. היא מגלה שהבחור עקב אחריה וישן מתחת לביתה. זהו סול (פיטר סארסגארד המצוין, שזכה על משחקו בפרס השחקן בפסטיבל ונציה האחרון שבו הוקרן הסרט). סול הוא בחור שסובל מתחילתה של דמנציה ולא תמיד זוכר מיהו ומהו. סילביה מתקשרת לאחיו של סול, וזה מגיע לקחת את אחיו המבולבל.בהמשך, סילביה נפגשת שוב עם סול כדי לבשר לו שהיא יודעת שהוא אחד מאלה שאנסו אותה בתיכון והתעללו בה מינית. סול מתגונן ובהמשך מתברר שהוא הגיע לבית הספר של סילביה רק אחריה שהיא עזבה. כלומר, הזכרונות של סילביה מוטעים. סילביה, שחיה על פי זיכרונותיה וסול שאינו זוכר דבר מחייו הקודמים, מנסים ביחד לקיים מערכת יחסים שבנויה נרטיבים שהם מספרים לעצמם (ממש כמו הגיבור בסרט "ממנטו" שבוחר במודע בזיכרון שאינו יודע אם הוא אמיתי כדי להמשיך בחייו).
פרנקו בוחן את הסבל האנושי ששב מן העבר ושואל איך ניתן להתמודד עם סבל זה והאם הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו הם הדרך שלנו להתמודד עם חיינו, לא רק בעבר אלא גם בהווה. הסרט מסרב לשנות את הקצב המדוד שבו הוא מתנהל ולעיתים זה בעוכריו וקשה מאוד עד בלתי אפשרי להיקשר לדמויות הגיבורים. זהו סרט של משחק מינימליסטי, כשהצופה מוזמן לפענח את הזרמים התת-קרקעיים הכמעט בלתי נראים הזורמים ומפעפעים בנפשם של סילביה וסול. ראויות לציון ג'סיקה הארפר כאמה של סילביה ומריט ויבר הנפלאה מתמיד כאחותה של הגיבורה. "זכרונות" אינו סרט לכל אחד. צריך לקחת נשימה עמוקה וצלול לתוכו בסבלנות ואף בסלחנות ואז ניתן יהיה להנות ממנו ולשאוב ממנו תובנות משמעותיות. (כל הזכויות שמורות לרון פוגל - מבקר בכיר).
״פרה יותר טובה מאישה. בפרות מטפלים יותר טוב מאיתנו״, אומרת רוכלת אלמונית בתחנת הרכבת של הודו, ובלי משים כמעט חורצת את גורלה של סמיטה ושאר בנות מינה. ״הצמה״, המבוסס על רב המכר העולמי תחת אותו שם מאת הסופרת, התסריטאית והבמאית לטישיה קולמבני, הוא סרט על הבלתי אפשרי שמתממש לנגד העיניים בעוצמה שלא תתואר. בין שלוש מדינות שונות ומרוחקות זו מזו, נרקם שתי וערב סיפורן של שלוש נשים שלכאורה לא חולקות שום דבר זו עם זו, אך נוטלות בלא יודעין פיסות ורגעי חיים שמחברים אותן יותר מכל. שלוש עלילות מתקיימות כאן במקביל עם שלוש נשים בלתי נשכחות: שרה, עורכת דין קנדית יפה ומצליחה, סמיטה, תושבת כפר הודי שבטוחה שלביתה מחכה עתיד מזהיר עם למידתה קרוא וכתוב, וג׳וליה, בחורה איטלקיה צעירה ומחוזרת שעובדת בבית המלאכה לייצור פאות שבבעלות אביה.
ג'וליה, הבחורה האיטלקייה המחוזרת. מתוך ''הצמה'' (צילום: באדיבות סרטי נחשון)
אך בעוד חייהן של השלושה נראים עוברים על מי מנוחות עם קו מתוח של תקווה באופק, הן מגלות ברגע אחד שהקרקע מתחילה להישמט תחת רגליהן.
שרה מתבשרת על חוליה בסרטן, סמיטה מחליטה לעזוב את מושבה יחד עם ביתה לעבר הלא נודע וג׳וליה נותרת ללא אב שהשאיר אותה עם חובות גדולים בבית המלאכה.
כל אחת, במעט הכוחות שביכולתה לגייס וללקט מהחורבן שהופל עליהן, נאבקת למען הצלת חייה ומשפחתה. האלמנט החבוי המשותף לחיי השלושה, ממש כמו צמה שזורה, הוא אולי הסממן הנשי ביותר- השיער.
אחת מאבדת אותו, השנייה מקריבה אותו והשלישית מייצרת אותו. במעגל הזה של אובדן- קורבן- יצירה, מצליחות הנשים הללו בעזרת כוח ותעוזה ללא גבולות להתגבר על מה שהמיט עליהן גורלן.
ל״הצמה״ לוקח זמן להתעצב, להתגבש ולהתקדם בעלילתו, אך הסבלנות משתלמת. המשחק של כל אחת מהשחקניות כובש, אותנטי ומכמיר לב. גם דמותו המאצ'ואיסטית והרגישה של בן זוגה ההודי של ג'וליה, שהופך בהמשך גם לשותפה העסקי, נוסך ומשרה תחושה של חום, טוב לב ואנושיות טהורה.
עם זאת, האינדיבידואליות והעצמאות של הדמויות הנשיות המרכזיות בסרט בולטת ומתעלה על נוכחותם של הגברים שלצידן, ומלוא הזרקור ומוקד תשומת הלב מופנה אליהן. הסיפור האחדותי שהן חולקות נהיה כל כך טבעי ועמוק ככול שמתקדם הסרט, עד כדי כך שהמעבר בין התרבויות והשפות השונות פחות ופחות מורגש. הזהות האתנית והגאוגרפית לא נפגעת במעמדה או בחשיבותה, אך בשלב מסוים היא מתחילה להתקלף ומומרת לכללית יותר, למעין "רקמה אנושית אחת".
לבעלי הלב הרגיש מבינכם, לא ייקח זמן רב עד שדמעות ייקוו בעיניכם ויזלגו על מורד הלחיים כשתראו את הדרך והמסע ששלוש הנשים הללו עוברות. קשה שלא להתאהב בשרה, סמיטה וג׳וליה, ולהתמסר למאבק הנצחי שלהן בלשרוד ולנצח את קשייהן. מלבד דמויות בלתי נשכחות, הצופה האדוק צפוי ליהנות מנופים מרהיבים (לעיתים אף מצמררים) של נהר הגנגס הבוער, מקדשי הודו המונומנטליים, הנוף האורבני והמודרני של מונטריאול ורחובותיה המסורתיים והעתיקים של דרום איטליה.
כל אחת מן הנשים העומדות בחוד החנית של הסרט הזה מציגה יופי, הן פנימי הן חיצוני, אחר ומיוחד שהופך אותה לחד פעמית, ובו זמנית שחושף את היסוד הבסיסי והמשותף של נשיות רבה עוצמה.
״אל תתאבלו על מי שנטש אתכם ועל מה שאין לכם, על עברכם ועל מי ששונא אתכם. תתרכזו במי שיש לכם, בהווה ובמי שאוהב אתכם״, אומרת אחת הדמויות הגבריות השוליות יותר בסרט. במילים אלו אותו גבר מצליח להגדיר בקול את פרקטיקת המאבק הנשית והבלתי מוסברת לאורך הסרט כולו. בואו לצפות ב״הצמה״ עם ציפייה, תקווה וקצת טישו בשעתיים שמבטיחות קולנוע איכותי באמת.
תשאלו בודאי מדוע בחרתי לתעד את הנ"ל. הסרט השאיר בי מחשבות, עורר רגשות. ישבתי שעתיים מול המסך ולא מצמצתי לרגע. אתה נסחף פנימה לתוך העלילה. מתעוררות שאלות ותהיות. 3 נשים רחוקות זו מזו, שזורות זו בזו. בהחלט סרט מקורי ומיוחד. פגשתי אנשים שבאו לצפות בו בשנית.
אתם יודעים, אנחנו חווים חוויות תוך כדי צפיה. עם חלוף הזמן, נשכחים פרטים שהיינו רוצים לזכור.
זו הסיבה שהחלטתי לתעד. שאוכל לשוב לכאן ולא לתת לחוויה לשקוע, לחלוף, להימחק. סרט חזק ומומלץ. יכולה להבין את אלה שבחרו לצפות בשנית.
שדרה אחת שכולה אמנות משאירה אתכם פעורי פה. אלפי יצירות מפוסלות בידי אדם אחד בלבד. יומה שגב! אדם מוכשר במיוחד עם ראש מבורך בדימיון. יצירות שמקורן במיחזור. מה לא מתחבא שם? ברגים, ברזים, חביות, מיכלים ומה לא? נעצרתי מול העולם המופלא שבנה לו. סרבתי להיפרד ולסיים את החוויה. השביל הוביל אותי לחצר ביתו המטופחת. מדפים מדפים של יצירות. עומדת מולן ומנסה לנחש מה מתחבא בתוכן. אתגר מעניין שעוצר מבעדך לרפרף וללכת. הייתי מוכנה לעבור לגור שם. רוח אמנות אפפה אותי מכל עבר. תחושה שלא חוויתי מזמן.
גן הפסלים בגדרה הוא גן פסלים ציבורי הממוקם בגדרה המציג פסלים שפוסלו על ידי הפסל יומה שגב.
הגן הוקם בסוףשנות ה-70 של המאה ה-20בעיצובו של יומה שגב בשיתוף המועצה המקומית גדרה, מועדוןרוטריוחברת באר. בגן מוצגים אלפי פסלים העשויים מגרוטאותומחומרים שונים כגון, ברזל, אבן ועץ. כיום הגן משמש כיעד תיירותי לתושבי גדרה. כתובתו ברחוב פייבל 3.
על החתום - נחום גוטמן.
2 מימיות שיצאו משימוש והפכו לינשופים.
קיר בביתו של האמן.
מנחשים?
בחצר המטופחת.
פינה בחצר.
עוד פינה בחצר.
חצר הבית שכולה יצירות פיסוליות.
מחבת הפסים שהכינה סטייקים עסיסיים פעם. כובע צלחות ואביזרים שונים.
מזהים נכון? גאוני!!!
ברזים וברגים.
צינור המקלחת שקיבל פנים אחרות.
אנשים טובים שמביאים לו סירים וקומקומים.
אוסף מכונות תפירה ששינה צורה והפך לאתר הנצחה.
אין צורך להסביר. אתם רואים!!
והנה האיש שראשו מוצף יצירתיות ודימיון.
לקט מהרשת.
הפסל יומה שגב נולד בתל אביב, בשכונת שפירא, לעולים שעלו לארץ מסלוניקי ומתורכיה.
הוא חש כי מוצאו הסלוניקאי הערים עליו קשיים בצעירותו.
כנער היה חבר ומדריך פעיל בתנועת המכבי הצעיר בתל אביב.
לאחר שירותו הצבאי התקבל לעבוד כמדריך נוער בקריית מלאכי.
מנהל בית הספר היה נעזר בו מעת לעת כמורה מחליף .
יום אחד התבקש יומה להחליף מורה צעירה בשם שושנה. הוא הגיע אל ביתה על מנת לקחת את חמרי הלימוד וכך החל סיפור אהבה שנמשך מאז ועד היום.
יומה ושושנה נישאו בתל אביב ויש להם ארבעה ילדים שמונה נכדים, וארבעה נינים.
בהמשך קיבל יומה הצעה לעבוד כמזכיר ההסתדרות בגדרה ובני הזוג עברו
להתגורר במושבה, בה הם חיים עד היום.
ביתם וחצרם וכך גם המשעול הסמוך, מלאים בפסלים יפיפיים, מעשה ידיו של יומה.
הכל התחיל כאשר בתו של יומה, שהיתה אז ילדה קטנה, ביקשה ממנו להתקין לה נדנדה. יומה הזמין מסגר שהחל לרתך ולהרכיב את הנדנדה, אך לא סיים את מלאכתו. הוא השאיר את הרתכת שלו ואת חלקי הנדנדה בחצר והתמהמה לשוב.
הילדה החלה לנדנד , ויומה שלא יכול היה לעמוד מול תחנוניה , החליט לנסות ולסיים את מלאכת הרכבת הנדנדה.
כך ,תוך ניסוי וטעייה , הושלמה המשימה והנדנדה עמדה.
ההתנסות הזו היתה עבור יומה כל כך מרגשת שעד מהרה הפכה לתחביב שהוא פרויקט חיים.
יומה החל ליצור פסלים בדחף בלתי נשלט ובפרץ של יצירתיות בלתי נלאית, במגוון עצום של נושאים וגם של חמרי גלם.
כבר שנים רבות שיומה מארח בגן הפסלים ובחצר ביתו, קבוצות של מטיילים מכל רחבי הארץ , והוא עושה זאת בסבלנות ובאהבה ראויות לציון.
בשנים האחרונות החלו גם חלק מילדיהם של יומה ושושנה ליצור ולפסל. קובי הבן מפסל באבן ויוצר בסטודיו בבאר שבע.
גן הפסלים של יומה הוא מקום ייחודי ומיוחד, שניתן לחוש בו היטב את ליבו הרחב ואת חוש ההומור הנפלא של הפסל יומה שגב.
הגן פתוח לציבור בכל שעות היום ובכל ימות השנה. ובנימה אישית! כאמור היה קשה לי לעזוב את המקום, חברתי מילדות
בת המקום, שלומית אבינדב - אבדור, שלה קשרים ענפים בגדרה
דאגה לי לביקור חוזר ופגישה אישית עם האומן יומה שגב.
גם היום, שבוע אחרי, בעת כתיבת שורות אלה אני עדיין נפעמת מהמפגש עם האומן המיוחד הזה. השיחה איתו קלחה. אדם נעים הליכות, סבלני. שמח לחלוק, להסביר ולנהל שיחה. הכניס אותנו פנימה לביתו ושם נגלה לעיני אוסף עצום נוסף. קשה לקלוט שכל אלפי היצירות הללו נוצרו בעשר אצבעותיו. לא זכור לי שבמשך שנות חיי בהם נחשפתי לאמנים מתחומים שונים ראיתי אלפי יצירות של איש אחד.
אם עוד לא ביקרתם בגדרה.
אם לא פגשתם את יומה שגב ויצירותיו.
אני ממליצה בכל פה.
אל תוותרו. הנאה מובטחת.
מי צריך חו"ל?. יש לנו עוד כל כך הרבה
הפתעות והנאות בארץ.
