יום שני, 17 באפריל 2023

ערב יום השואה. למרות השנים - הזכרונות צפים וחונקים.

 




            שוב הגיע ערב יום השואה. יושבת מול המרקע ומקשיבה לפאנל הצעירים המתלבטים....האם לראות את הסרטים המזוויעים? מה לומר לילדים?                     איך לתווך להם את העובדות הלא נקלטות? 

       מקשיבה להם ומזילה דמעות. טישיו אחר טישיו נספג בדמעותי.

  צפים זיכרונותיי, געגועיי......לאבא! אבא שלי. שורד השואה שכבר אינו      ביננו  עשרות שנים. אבל רוחו מרחפת ועוטפת אותי מדי יום ביומו. 

                     הוא המגדלור בחיי! המנטור! הגאווה! הדוגמא.

           איך אסביר לאותם צעירים איך נראו חיינו באותם הימים?

מה התחושה להתעורר משינה עמוקה כאשר אבי בחדר הסמוך מתעורר מחלומות זוועה ומרדפים של נאצים עם אלות ושנאה רושפת בעיניהם.

 איך ניתן להשתחרר? איך ניתן לשכוח שנים של רעב ונגיסה בבצל חי, או  תפוח אדמה שלא פגש מים ? להסתובב ולתור אחר פירור. איך???

מקשיבה להם הצעירים, בני ה-30 - 40  דור שחי על סיפורים, על כתבים, סרטים וטלביזיה.

  אני חייתי את השתיקות, הדמעות, ההסתרות וחיפוש אחר מידע להשלמת התמונה.   במגירת השולחן החבאתי  את "מאה ילדים שלי" וספרי שואה

                                         של אותם הימים.  

ביום השואה, היינו מכבים את מסך הטלביזיה (בשחור לבן) כשכבר הצטרפה לביתנו. לא תמיד היתה שם... 

 דאגנו להגן על אבא. למנוע ממנו כאב מיותר. לעטוף אותו. לא לחוות שוב את התקפי הבכי החנוק כשבידו מטפחת בד המגוהצת בקפידה. והיא ספוגה ורטובה.

בכוננית הסמוכה היו מונחים קלסרים אותם תעד  בכתב ידו ובצירוף תמונות שהסתיר בבטנת כובעו, צילומי הזוועות מהעיתונים. תמיד חזר ואמר..יכחישו, לא יאמינו שהתרחשה כזו זוועה על פני האדמה.

על המדף האחר היתה קופסת עץ קטנה , גודלה כגודל חפיסת סיגריות. בצידה האחד תמונתו של סבא (אביו של אבי) שלא הכרתי..בצידה האחר שמו ותאריך פטירתו......בתוכה הביא אבי את אפר אביו לקבורה בבית הקברות הישן ברחובות. אפר שנאסף מבורות המוות. מותו למול עיני אבי.  כך גדלתי, בצל הקופסא הקטנה שאמרה כה הרבה. איך אפשר להשתחרר מהמראות? איך?

לימים, אבא ישב והקליד על גבי מכונת כתיבה את סיפור המשפחה וזוועות השואה. 110 עמודים צפופים של מידע שהעברתי לאחר מותו ללוחמי הגיטאות - למוזיאון.  כל המסמכים והמידע הועברו לשם. בידי עותקים בלבד.

קופסת העץ שמורה עימי. לא יכולתי להיפרד ממנה. היא הדבר היקר ביותר שנותר לי מאבא. 





                                              כן, בלתי נתפס.  

              נאוה סמל ז"ל , חברתי שעסקה רבות בנושא השואה, 

         כתבה לפני שנים רבות כתבה, עלי ועל קופסת העץ הקטנה. היא מאד

         התרגשה. 

              חלפו השנים. נכדי הבכור התגייס בימים אלה לצבא. 

                             תקופה מטלטלת של מחשבות ודאגות.

                 הבוקר כתב לי בהתרגשות, כי לראשונה מקבל נשק .

                        ואני.......הזלתי דמעות והוצפתי במחשבות.

              איזו סימליות!!!  ביום הזה, הנין שלא הכיר מקבל נשק ונרגש 

                            ללבוש מדים ולשרת בצבא ההגנה לישראל.

            אבא! אבא שלי! עשית רבות למען הצבא והמדינה שכה אהבת. 

                     האם אתה רואה למעלה את הנין שלא זכית לו?

            אוחז בנשק, כאן על פני האדמה שעשית הכל כדי להגיע אליה?



תגובה 1:

לחמניות כוסמין מלא.

                                          רק באפיה ביתית יודעת מה המרכיבים                            יודעת שאין חומרים מיותרים.            ...