כשהתחלתי לעבוד בקונסוליה,
ידעתי שזה זמני ובסוף יפסק.
באנו לתקופה בלתי מוגבלת לניו יורק.
לא יכולתי לעבוד במקצוע שאהבתי,
הייתי צריכה לעשות פשרות,
למצוא חלופות!!.
הורגלתי לעבוד מדי יום.
לפתע.......הבית ריק, הכל נעצר דום.
הבנות בבית הספר לשעות ארוכות
באוטובוס הצהוב, את הבית עוזבות ,
מבעד לחלון בידן לשלום מנפנפות .
ואני.....נותרת לבדי בבית הריק והמנוכר.
בעיר זרה שכולם שואפים בה לגור...
(ואני לא כל כך).
ויתרתי על עיסוק במקצוע, בעבודה .
הפכתי להיות עקרת בית, בודדה.
ההורים והמשפחה נותרו בארץ ... ואני בגולה.
בכאב רב נפרדנו לזמן בלתי ידוע ובהרבה דמעות.
לעזוב אב ניצול שואה
שנאבק להגיע לארץ הברוכה
לבנות בה את חייו, להקים בה משפחה.....
ואני עוזבת!........
כמה ריגשות אשמה!.
רציתי לעבוד,
לצאת בבוקר, למצוא מסגרת,
מעניינת ומאתגרת.
להיות בין אנשים, לצאת מהבדידות.
כשהוצע לי לעבוד בקונסוליה,
הבנתי שזה זמני לתקופת מה.
מדי פעם נבדקו הדרכונים בהפתעה,
עד שהגיע יום הבשורה,
קיבלנו גרין קארד
הבנתי - שתמה תקופה.
הקונסוליה הפכה לפרק חשוב בחיי.
פרק משמעותי עמוס זכרונות.
היכרות עם אנשי מפתח שלימים היו חלק מהחדשות.
בנימין נתניהו, נועם סמל, אורי סביר,
היו בעלי תפקידים חשובים.
כובשים כותרות .
היו ימים!!!.
"כל סוף הוא התחלה חדשה."
נשמע שהייתה לך תקופה מעניינת אבל בהחלט לא קלה
השבמחק