כשהוא אמר לי....."אני אבוא........את תבואי..."
האמנתי לו!
לא ידעתי שהגיע הסוף ויותר לא נתראה
אחרי 31 שנה אינטנסיביות וכל כך עם אירועים ששינו את חיי.
ישבנו בשדה התעופה בניו יורק,
אני עם מזוודה בדרך חזרה לארץ, אחרי 7 שנים בעיר הגדולה
מי חשב שזו התחלה של חיי החדשים ויציאה אל הלא נודע?
מלווים בבת ה-17,
הבכורה בארץ, בצבא.
הבת הקטנה שהפכה העדה היחידה לאותו מאורע.
כזה שיצרוב את בשרי העדין והרך.
כזה שיהפוך לצלקת כואבת כל כך,
גם עכשיו אחרי 31 שנה מאז.
תם ונשלם הפרק הראשון בחיי,
של נערות, התאהבות צעירה, צבא, חתונה, לימודים, לידות, עבודה, מעברים.
עוברת לפרק הבא של החיים,
עם הרבה שריטות וכאבים שלא חלפו עם השנים.
מי חשב שכך יראו החיים האחרים?
איש לא הכין אותי לתלאות החיים.
גדלתי בבית עוטף, תומך ואוהב.
לא ידעתי על פרידות, סבל, לילות ללא שינה, דמעות וכאב.
נזכרת בספר "לא הבטחתי לך גן של שושנים".
האם אני צפונה באחד הדפים?
האם הייתי כל כך תמימה להאמין?
שאלות קשות... אנחנו לא יודעים את העתיד והרבה פעמים לא יכולים לנחש מה יהיה
השבמחק