יום הכיפורים. הכל עוצר מלכת. דומיה מוחלטת.
המחשבות משתלטות, מפנות מקום לזיכרונות.
הדופק עולה, מחנק בבית החזה.
עצב משתלט ואינו מרפה.
הפעם כמו בכל שנה ביום הזה, כותבת, משחררת.
הפעם מבקשת לפנות לבנותיי
לבקש מהן לסלוח.
לסלוח לי על השנים שאני עצובה וכואבת.
מתקשה לשכוח, בוחשת, נוברת, את הדמעות מנגבת.
הטיפות המלוחות הללו, שאת הלחיים מרטיבות,
זולגות מטה לעבר החולצות.
ניסיתי במהלך השנים להילחם בזיכרונות הכואבים.
שאוכל להמשיך במסע החיים.
עשרות שנים מאז אותו יום הכיפורים.
צלקות עמוקות שאינן מחלימות.
תמונות העבר הן חלק מספר החיים.
זה ספר החיים שלי, הרבה דפים צהובים,
פרקים כואבים ומכאיבים
שכולם שייכים רק לי.
מרבה לשתוק, לכבוש, להסתיר
הסביבה אוהבת רק צחוק וחיוכים.
הרבה שעות של לבד עם עצמי
החיים לי מזמנים!
ואז סרט החיים הפרטי שלי
מוקרן שוב ושוב - רק לי!!!
אז בבקשה סלחנה לי בנות אהובות.
באמת שניסיתי.
נכשלתי! לא הצלחתי!
ולו רק למענכן רציתי...
סלחנה לי.
התיק הכבד ארוז על גבי
בתוכו סוחבת את ההסטוריה שלי.
היא - זו מי שאני!.
גם אם אני לא בחרתי בה......
היא בחרה בי.
זה הגורל שלי!!!
הגברים יוצאים למלחמה.
הנשים נותרות מאחור.
(כך כתבה לי ר.פ חברה אהובה שמגיל 14 אותי מלווה)
עצוב מאוד. אין לי מילים. מקווה שישתפר
השבמחקהכאב רב מנשוא.
השבמחק