צילצול בדלת, שעת צהריים.
בימנו איש לא מקיש על הדלת מבלי להודיע.
חלפו הימים שהדלת היתה פתוחה לרווחה.
כשעברתי לחיות בניו יורק הסוערת, הגעתי עם הרגלים
מהארץ. עד שננזפתי קשות ומאז נעלתי את הדלת ושאלתי
לזהות זה שמעבר לדלת. חינכו אותי לחשדנות שלא היתה
מוכרת לי.
כששבתי לארץ אחרי 7 שנות ניו יורק, ההרגלים משם
הושרשו. גם בארץ חל שינוי רב במהלך השנים.
לא עוד דלת פתוחה.....
כשנשמע הצלצול...נזכרתי בנוזפים אי שם בניו יורק ולא פתחתי
מיד, מהעבר השני נשמע קול גברי "שליח". נכון, יום ההולדת
שלי...מי השולח? מה שלחו לי?
כשנפתחה הדלת נמסר לי זר מרהיב וצבעוני במיוחד, ואליו בלון
לב. הושטה היד ועימה הזר....אפילו לא נוצר קשר עין וכבר
הסתובב, וקיפץ במורד המדרגות למשימה הבאה. מילות התודה
נשמעו כשהוא כבר 2 קומות למטה.
הדלת ננעלה מאחורי, נותרתי עם הזר כשסקרנות אופפת אותי.
מי השולח? היכן הברכה? בין העלים הירוקים היא התחבאה.
שלפתי אותה....דמעות עטפו את לחיי...ברכות ומילות אהבה
משתי בנותי האהובות, הרגישות, החמות ואוהבות.
הן שחייכו לי את היום והאירו אותו בצבעים עזים ומשמחים.
מזל טוב :-) יופי שיש הפתעות טובות כאלה
השבמחק