כל שנה מחדש השקט הזה של יום הכיפורים מעורר בי פחד,
מחשבות נוגות, עצב, שקיעה, דמעות וכאב.
שאינם עוזבים כבר 49 שנים.
סרטים וזיכרונות מציפים את מוחי ואת כל כולי.
בתקשורת דנים שוב ושוב במחדלים. בשמות ההרוגים.
מעולם איש לא עצר לחשוב על מחירים אחרים!.
על המחיר ששילמו המשפחות, על פצועים שאיבדו איברים ושפיות,
שנותרו להתמודד עם החיים בלי הכנה מוקדמת, בלי כלים.
משפחות שהתמודדו מדי יום עם חיים עצובים, קשיים ודמעות נסתרות.
חינכו אותנו להיות גיבורים, חזקים, מחייכים עם לחיים יבשות מדמעות.
לימדו אותנו לא לחשוף רגשות. לא לדבר על קשיים.
כך חלפו עוד 49 שנים.
מסביב כולם עטורי קעקועים, יצירות אמנות מעוררות עניין.
ברוח הזמן. 2022
גם לי יש קעקועים... בראש, בלב, בבטן ובכל פינה בגופי.
את הקעקועים שלי לא ניתן למחוק בלייזר.
הם קעקועים שאיש מכם לא ראה, גם לא אנשים קרובים.
לא חשפתי שרוול ולא הלכתי עם גופיה
שכולכם תשאלו ותגלו סקרנות בזו האמנות.
הקעקועים שלי נסתרים.
כולם מאותה מלחמה נוראית ששינתה את חיי.
לא יצאתי לשדה הקרב במדים.
נלחמתי בשדה משלי.
אמא צעירה, עם תינוקת בת חודשיים וסיוטי פרידה.
שם היתה הצומת של חיי.
שם הכל השתנה.
בתפנית חדה ולא צפויה.
בהתמודדות קשה ובלתי נתפסת.
והיום -
שתי בנותיי הן מקור האושר, הגאוה, האהבה של חיי.
לראשונה - אין לי כבר אמא שתבין את ההסתגרות שלי.
שתשאל בזהירות וברגישות ותבחר את המילים.
האדם היחיד שיכולתי לשתף בכאב, בגרון נחנק מדמעות
ולדעת שהיא שם בשבילי. מעבר לקו.
שתבין שהשתיקה היא פסק זמן לנשום. לנגב את הדמעות.
ועליית מפלס הכנרת - בזכות דמעותיי שלי.
כי את הדמעות שלי - איש לא יפגוש.
רק קירות שותקים, דוממים!
הם החברים הכי נאמנים.
הם שומרי האמונים!
החיים ממשיכים, החיוכים סרו מהפנים.
מי אמר שהזמן מרפא?
הקעקועים מכאיבים. מדי יום מזכירים.
חיים אחרים שהיו ואינם.
כך חלפו עוד ועוד שנים של התמודדות פנימית
שתיקה, כאב וזיכרונות נוגים.
כך חולפים שנות חיים.
שיכלו להיראות ........אחרת!
