יומני האהוב.
זקנתי. בשדרה מול ביתי צועדים בבטחה, זקופי קומה, קלי רגליים, אנשים צעירים, דוחפים עגלת תינוק, שזה עתה נולד. חדוות שמחה על פניהם.
ואני מדדה, רכונה על מקלי, מגיעה בקושי למחוז חפצי. עדיין מתגוררת בביתי המרווח, בו גידלנו את שתי בנותינו והן פרחו מן הקן והקימו משפחות. ואנו נותרנו לבדינו. השנים הראשונות נעמו לנו. נולדו נכדים, המשפחה גדלה והתרחבה. ליווינו אותם בגדלם. גם הם מצאו את נתיב חייהם, אך עדיין נשארנו מלוכדים.
אלי - בעלי הלך לעולמו ואני התחלתי לספור את שנותי שחלפו.
ארוכות הן השנים והזיכרונות צצים וחולפים כמו סרט נע. הסרט ארוך טווח. הכל נראה ורוד, כי הייתי ילדה שמחה ומאושרת. האם זהו האושר?
נולדתי בעיר גרודנו (על שפת הים הבלטי). כשמלאו לי 4 חודשים, אימי לקחה אותי חזרה לבית הוריה. סבא וסבתא שלי היו ההורים שלי. פינקו אותי עד בלי די. רק התחלתי ללכת, סבא קנה לי אופניים על 2 גלגלים. אני נסעתי והוא רץ אחרי מתוך חרדה שמא אפול.
יום בהיר אמא לקחה אותי ונסענו לפלסטינה. נפרדנו מסבא וסבתא ונסענו לעלות על אניה. לא זכורה לי הדרך, אך זכור לי שהדוד יצחק בא עם עגלה רתומה לסוס ונסענו כולנו לפרדס חנה.
כאן מתחילה פרשת חיי השנייה. למחרת הלכתי לבית הספר. לא הייתי שונה מכל הילדים בכתה. דיברתי עברית רהוטה, כי סבא דיבר איתי עברית וסיפר לי סיפורים מדבר לילדים שהדוד מנשה שלח לנו באופן קבוע. היה לי טוב ונעים בבית הספר. תמורת זאת אכלתי מרור מבת דודתי. ישנו יחד באותה מיטה. בלילה בעטה בי במכוון, או שלא במכוון. את הספרים היא נעלה בארון בכדי שלא אוכל להכין שיעורי בית.
בן דודי משה, הצליח לקחת ספר ומגניב לי אותו לבית שימוש. אני הייתי קוראת ומחזירה לו דרך החלון.
הלכתי לחברה להכין שיעורים ואז הדודה כעסה עלי - מדוע אני לא מכינה שיעורים עם בתה. לא היה לי בפני מי להתלונן. בשיעורים היא משכה את הספר אליה בכדי שלא אוכל להסתכל בו.
אנחנו בנות אותו גיל ולמדנו באותה כתה. ולכן הדוד חשב שספר אחד יספיק לשתינו. אך לא כך. השותפות עם הבת דודה הזאת היתה בלתי אפשרית. המטרה שלה היתה איך להציק לי.
כתבתי יומן, שפכתי את כל מרי לבי שם. החבאתי אותו בתוך המזוודה שלי בין הבגדים שלי. יום בהיר גיליתי הערות לכל דף שכתבתי, כמו - שקרנית ועוד מילים שליליות שלא היו שייכות לי. ספגתי את הכל בקול דממה דקה כי לא היתה לי ברירה.
אמא עבדה בתל אביב וגרה שם ולא היה לי למי לספר את התעלולים שלה. היא ידעה גם להציק למורים בכתה. היו מגרשים אותה. היא פתחה את הדלת, דפקה בה ולכן לא היתה אהובה על המורים.
מזלי האיר לי בבית הספר. המורים אהבו אותי. המורה למוסיקה נתנה לי שיעורים חינם בנגינה על פסנתר. בבוא חגיגה בכתה, ניגנתי וליוויתי את כל המופעים. בכתה ו' המנהל שלח אותי לכתה א' להעסיק את הכתה כי המורה חלתה. הוא בא לביקורת, ראה כי טוב, שרתי איתם, שיחקתי במשחקים והכתה שקטה. אני הפסדתי שיעורים והיה עלי להשלים את החסר. התוצאות - עם סיום כתה ח' המנהל הודיע לאימי, "היא נולדה להיות מורה" (כך נחרץ גורלי).
הלכתי בשעות הפנאי לנוער העובד. זה היה מקום בילוי נעים ושמח. המדריך שלנו היה מיכאל אייזנשטאט. בבוא היום שינה את שמו, ביום שהפך להיות סופר שכתב סיפורים ושירים לילדים - ונקרא מיכאל דשא. נפגשנו שנית כשהיה מיפגש כתה עם סופר שלמדנו את יצירותיו.
התקופה של פרדס חנה נשארה בזיכרוני כתקופה פסטורלית, ריח של כפר, של חופש, לפעמים תעלולים ילדותיים. הטיולים הרגליים, או על חמורים, לסביבה הקרובה עם המורים - טיולים כיתתיים. לא הייתי מיטיבה לרכב. החמור שלי הלך לפי רצונו ולא נשמע להוראותיי. המטרה היתה שוני, זיכרון יעקב והסביבה. הלכתי לנוער העובד בשמחה. נהניתי מהפעולות החברתיות. בחגיגות בבי"ס הייתי מלוה בנגינה בפסנתר את הקטעים הדרושים. כנראה שזה העלה את כבודי בעיני התלמידים. לא הייתי עצובה למרות שרבקה בת דודתי, חיפשה דרכים להציק לי. קראה את היומן והוסיפה הערות פוגעות. היא היתה טובה ונחמדה אלי רק לאחר מתן תעודות שליש. וכל זה למה? בכדי שאגיד לאבא שלה שלא נתנו תעודות ואני הייתי חייבת להישמע לה. התעלולים שלה היו נועזים. ערב אחד הגיעו אורחים לביתנו מהשכונה תל-אלון. במה הם הגיעו? בעגלה רתומה לסוסה, אותם קשרו לגדר הבית. רבקה פיתתה אותי לקחת את העגלה ולעשות סיבוב במושבה. התפתיתי. ישבנו בהדרת קודש ונסענו להנאתנו. בעלי העגלה יצאו מהבית והנה הסוס והעגלה נעלמו ואנחנו איתם. יצאו כולם לחפש את האבידה ומצאו אותנו נוסעים להנאתנו. כמובן שבבית קיבלנו הטפת מוסר מהדוד. בלענו את הכל בשקט והלכנו לישון.
תקופת פרדס חנה בשלב הראשון הסתיימה עם סיום בית הספר העממי. רבקה בת דודתי הלכה ללמוד לבית הספר החקלאי פרדס חנה ואני נשלחתי לסימינר לווינסקי לעיר הגדולה תל אביב. אמנם היא היתה קטנה אז. שני הרחובות הראשיים היו אלנבי ודיזנגוף. כל היתר היו שכונות קטנות ועלובות.
כאן מתחיל השלב השלישי בחיי. הבחינות לסימינר ערכו יומיים. הסימינר היה אז בנווה צדק. כיוון שנחשבתי למושבתית, המורה לטבע אוריה פלדמן, שאל אותי שאלות השייכות לבת כפר. ומה לי ולבעיות כפריות? פשוט לא ידעתי. ילדה, לתרנגולת יש שיניים? כמה שיניים יש לה? לא ידעתי לענות. לאחר יומיים של ימי מתח, חזרתי לקבל את התשובה. מרב דאגה והתרגשות, לא ראיתי את שמי ברשימה של הבנות שהתקבלו לסימינר. אימי חיכתה לי בחוץ. חזרתי ואמרתי לה בעצב - לא התקבלתי. היא הרגיעה אותי. תוך כדי הליכה ניגשה אלי ילדה ומברכת אותי בשמחה ואמרה לי כי ראתה את שמי בין אלה שהתקבלו. חזרנו לבית הספר והיא הראתה לי את שמי ברשימה של אלה שהתקבלו. העצב הפך לשמחה. השלב הבא, היה חיפוש חדר מגורים יחד עם עוד חברה מושבתית שלא חוזרת לביתה אחרי יום לימודים. אז המשפחה היתה משכירה חדר מבית המגורים שלה, בכדי להקל על התקציב החודשי.
שכרנו חדר יחדיו, אסתר מרעננה ואנוכי. כשהיינו צריכות לעזוב ולהחליף מקום מגורים, היינו שמות את מעט המטלטלים שלנו על המיטה והולכות איתה לאורך הרחוב, כשכל אחת מאיתנו אוחזת בקצותיה הנגדיים. כך החלפנו דירה.
לאחר שנתיים, אסתר חזרה יום יום לביתה. במקומה באה יעלה מאבן-יהודה. עם שתיהן שמרתי קישרי חברות עד יום מותן. ליעלה הרביתי לנסוע לחופשות קטנות של חגים כמו פורים, טו-בשבט. אהבתי את אוירת הבית החם הבולגרי. אמה היתה מפנקת אותנו עם בורקס חם בשעות הבוקר למיטה. כל המאכלים הבולגרים נעמו לחיכי. קיבלו אותי בחום ואהבה. שמרנו אימונים גם אחר הנישואין. סופם של שניהם היה עצוב. יעלה נפטרה כתוצאה מחיידק אלים. כעבור חצי שנה, שבי בעלה שם קץ לחייו על ידי תלייה. אבן-יהודה נמחקה מתחום חיינו. בתה אוריתה זוכרת לברך אותי לקראת חג, למרות שגילה כגיל עדי. זה דרכו של העולם. הקשרים מתרופפים עם המרחק הפיזי.
החיים בתל אביב היו מעניינים. חומר הלימודים היה רב ודרש זמן רב להכנה בבית. כעבור שנה גוייסתי להגנה. בשבתות בבוקר היינו יוצאים לשכונות המרוחקות, למדנו לאותת בעזרת דגלים מעל הבתים את שפת המורס. במרתפים למדנו שימוש בנשק. זו היתה תקופה מעניינת. שמירת הסודיות שהיתה כרוכה בכל הפעולות הללו. נבחרנו קומץ מהכתה. מסרנו זו לזו הודעות תכופות על פעולות פתע. הרגשנו את עצמנו בעלות חשיבות, שנשא תפקידים חשובים בפרוץ מלחמה.
בכדי להרוויח כסף כיס, הלכתי להיות בייביסיטר. לא הרחק ממקום מגורי גרה אשה שפעלה בצבא האנגלי ולה ילדה קטנה. היא הזמינה אותי מדי פעם בפעם לשמור על הילדה. היתה זו תקופת מלחמת העולם השניה. המקלטים שהיו מיועדים להגן עלינו היו שקי חול במסדרון של דירת הקרקע בבניין.
ערב אחד שמרתי על התינוקת והכנתי את השיעורים. לפתע היתה אזעקה. לקחתי את התינוקת ורצתי לקומה הראשונה. הקטנה החלה לבכות ואני יחד איתה. בעלי הבית הרגיעו אותי וגם את הקטנה. לפתע שמענו פיצוץ אדיר. היתה זו פצצה שהפיל מטוס גרמני על בניין ברחוב המקביל לשלנו. היה זה בית אבות. רבים מדייריו נהרגו במקום. המשטרה סגרה את כל האיזור ואמה של התינוקת לא יכלה לחזור הביתה. אף אני הייתי בהסגר.
תקופת הלימודים הסתיימה. כולנו חיפשנו מקורות עבודה. קיבלנו כתובת בכדי להתייצב במשרד החינוך בפני הפיקוח. לכל אחת הוצא מקום עבודה בכל איזורי הארץ. אני נשלחתי לשכונה שכוחת אל ליד נתניה. שמה עין התכלת. נסעתי לחפש את מקום מגורי החדש. באוטובוס לנתניה ישבה אשה מבוגרת והסתכלה עלי ללא הרף. לבסוף ניגשה אלי שאלה לשמי, והזדהתה שהיתה הגננת שלי. שמחתי מאד למיפגש הזה, כי היא עבדה בנתניה וממנה קיבלתי הנחיות בצעדי הראשונים.
קיבלתי חדר עם 30 כסאות ומספר שולחנות. לא היה בו כלום. למחרת קיבלתי 24 ילדים חמודים וחמישה בני שש לכתה א'. עד שקיבלתי ציוד לגן שיחקנו בחול וטיילנו על שפת הים. אלה היו הימים הראשונים לעבודתי.
מכר של אמי הציע לי ללכת לבקר את אבא. הסכמתי להצעתו. שבת אחת באתי להתארח לבת דודתי שלמדה בתל אביב.
אחר הצהרים באותה שבת נפגשתי עם אותו מכר שהוביל אותי לביתו של האבא המבוקש. עליתי במדרגות נקשתי בדלת ללא כל התרגשות. לאחר שקיבלתי תשובה חיובית נכנסתי, ראיתי לפני אדם יושב ליד שולחן וקורא. לאחר שברכתיו לשלום, התבונן בי ואמר: "בואי נלך". יצאתי והוא אחרי. במדרגות שאלתי "אתה יודע מי אני? הוא ענה "כן". היה מכוסה זיעה קרה. הלכנו לבית קפה קרוב וישבנו. המילים הראשונות שלו היו "אמך לא נתנה לי לראות אותך. כשראיתיך ברחוב, היא לקחה אותך ועברה למדרכה הנגדית". לא רציתי לנהל איתו ויכוח, כי לא היו לי שום רגשות כלפיו. ישבתי מול אדם זר. אני רק צינתי כי לא באתי לבקש עזרה ממנו וכי אני גדלתי ועומדת ברשות עצמי. מרוויחה את שכרי, בעלת מקצוע מכבד ושמחה בחלקי. הוא הרבה לספר על שני ילדיו, לא בשבחים רבים. הדברים לא עניינו אותי. רק רציתי להתעניין באישיותו. נפרדתי ממנו, הוא ביקש את כתובתי. לא ראיתיו פעם נוספת בחיי. התאכזבתי מהפגישה.
הציפיות שלי היו רבות - כנראה שאין לצפות ולא תהיינה אכזבות. את הפגישה שמרתי בלבי ולא סיפרתי לאיש. אמי לא ידעה מהפגישה הזאת תקופה ארוכה, כשנודע לה, היא כעסה עלי מאד.
פרשה שניה שהתהוותה בעין-התכלת היא - פגישה מקרית באולם ההצגות בנתניה. חייל שעבר לידי, זיהה אותי כבת דודה של רבקה, שלמדה איתו בבית הספר החקלאי. כמובן שנעצר לידי והחל לקשור שיחה. אחר ההצגה ליווה אותי לחדרי. מאותו לילה נהג לבוא כל ערב לביקור. זה נמשך כשנה, עד שהיחידה שלו נשלחה לאיטליה, עד סוף המלחמה. כך נמשך הרומן האפלטוני שלנו מעל גבי מכתבים ואני שמרתי לו אמונים לאורך כל השנים. הוא נהג לשלוח מתנות עם חיילים שחזרו ארצה.
התקופה בעין- התכלת היתה שקטה ורגועה. עשיתי את מלאכתי בנאמנות, באהבה לילדים ובשיתוף עם ההורים. בערבים אספתי אותם לגן, לימדתי אותם את השירים ששרנו, קישטנו את הגן לקראת החגים ולקראת החגיגות. להורים היתה זו תעסוקה ובילוי. הם ראו את הפעולה בשביעות רצון והביעו אהבה. לקראת חנוכה קנו לי סרוויז לשניים, לארוחת הבוקר. לסיום השנה הגישו לי שרשרת זהב ועליה חתום "לרבקה מילדי עין-התכלת". אני לעומת זאת הרגשתי ריקנות תרבותית. למרות שביקרתי בכל ההצגות בנתניה, אך שאפתי ללמוד פיתוח קול ושם לא היו שום אפשרויות. לא היו מורים שאפשר היה להמחיש את התשוקה שלי.
אחר שנתיים ביקשתי מהמפקחת מקום עבודה חדש בחיפה או תל אביב. הוצע לי קיבוץ יגור ליד חיפה. קיבלתי את ההצעה, רציתי לטעום חיי קיבוץ. גיליתי מורה טובה לפיתוח קול בהדר בחיפה. וכאן שוב דף חדש בחיי. המשכורת הפעוטה שלי התחלקה לתשלומים לקיבוץ עבור אוכל, דיור, כביסה, חשמל. גרתי בצריף עם עוד גננת צעירה כמוני וגם היא היתה שכירה שעבדה בגן-ילדים במקום. בשבת בבוקר היה מבצע של כל גרי הצריפים לשטוף בעזרת דופיה (צינור השקייה) וזרם מים חזק, את קירות הצריף כהגנה בפני מכת עכברים שהיו פוקדים אותנו. עליזה חברתי קיבלה מחלה מדבקת כתוצאה מביקורי העכברים והיתה מאושפזת בבית חולים בבידוד, במשך תקופה ממושכת. אני עבדתי בגן של לאה'קה שנחשבה למלכת הגננות. היא נשלחה להשתלמות ואני באתי למלא את מקומה. המטפלת שעבדה איתה, לאחר שראתה אותי כה צעירה, ביקשה להתפטר מתוך חשש שכבוד בית-הילדים בעל השם, ירד לטימיון (את זה היא סיפרה כעבור זמן). אך להפתעת הנוגעים בדבר, העליתי את קרנו של בית-הילדים הזה. כעבור שנה הועברתי לבית חדש עם מטפלות חדשות. כשעזבתי את יגור ובאתי לרחובות - חלף שבוע והסעירה ההודעה. האנגלים פרצו לגן בו עבדתי וגילו את מחסן הנשק הגדול. זו היתה "השבת השחורה" שהסעירה את הישוב. החלק הנעים והמעשיר היה שנתיים שנסעתי לחיפה פעמיים בשבוע ללמוד פיתוח קול. זו היתה תקופה מאושרת בחיי. הופעתי בקונצרטים שארגנה המורה. באחד הקונצרטים פנה אלי פאולו גורין שהיה סולן האופרה יחד עם אדיס דה פיליפ והציע לי סולו באופרה. הוא חיכה לתשובה ממני, אך התשובה בוששה לבוא. הודעתי לאמא והיא קיבלה את הרעיון קשה מאד. קרשי הבמה הזכירו לה את פירוק הנישואין מאבא. זו היתה הסיבה שאמא לקחה אותי בת הארבעה חודשים וחזרה לבית הוריה. אני גדלתי אצל סבא וסבתא והיא המשיכה לשחק ולנדוד עם הלהקה שלה לכל הסביבה. דבריה היו "אם את רוצה חיי משפחה הרוסים, הבמה תהיה הגורם לכך".
כעבור יום הופיע מנשה. (אח של אמא שלי). הוא טען שיש לו הרצאה בסביבה ולכן הקדים ובא לביקור. השיחה ביננו היתה ארוכה. המטרה? להניא אותי מלקבל את התפקיד. הלחץ סביב היה חזק. אני הייתי ילדה ממושמעת. הודעתי לפאולו גורין שאיני מקבלת את התפקיד.
אפיזודה שניה עברה עלי ביגור. המפגש עם יגאל מוסינזון בעל ה"חסמבות". אביטל בנו היה אצלי בגן. הוא הגיע עם אמו מקיבוץ נען, בכדי להתרחק מאביו. הילדים הציקו לו וצעקו "אין לך אבא". יום אחד כשהילדים שיחקו בחצר הצצתי בחלון תוך שמירה מתמדת עליהם ונגלה לי מחזה מוזר ועצוב. בפתח השער עמד בחור צעיר וקרא "אביטל, אביטל". אביטל עמד מרחוק התבונן בו, קרא לילדים ואמר להם "אמרתי לכם שיש לי אבא - לא האמנתם לי, הנה אבא שלי זה שעומד בשער". יגאל הגיע לקיבוץ השכן לחופשה לכתוב ספר שהיתה מטרתו. מידי יום ביומו בא לביקור לבלות מעט עם בנו.
ערב אחד ביקש לבוא אלי בכדי לשוחח על בנו. תוך כדי שיחה החלטתי לעורר בו את רגשותיו הרדומים והחילותי לספר לו מה היו רגשותי, כילדה שגדלה בלי אבא. פתאום ראיתי שהוא מזיל דמעות. שמחתי שעוררתי בו רגשות אשמה, שהשאיר את בנו במרחקים מבלי להראות לו נוכחות וקרבה.
אפיזודה שניה שחוויתי ביגור היתה לוטה בערפל עד שהגעתי לרחובות. זמן קצר ששהיתי כאן היתה ה"שבת השחורה" ואז הבנתי הכל. יום אחד נכנסו לבית שבו עבדתי עם 30 ילדי, שני אנשי משק. פניהם היו מיועדות למחסן הבגדים של הילדים ושם נעלמו. אמרתי למטפלת - "האנשים לא יצאו, הם נעלמו". אמרה לי המטפלת "הם יצאו מזמן, כנראה שלא ראית". הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. חייתי בבית מסתורים. שני הצינורות הגדולים ליד חדר הריכוז היו צינורות איוורור למחסן הנשק שהיה תחת הבית הגדול והיפה ולא ידעתי מאומה. תמורת ההבטחה שלא אבקש שינויים בפני הבנין, אקבל כל שאבקש. ואכן ביקשתי. נסעתי עם אב מהכתה (מסתבר שהוא היה איש הבטחון של המשק) לשוק בחיפה, שם היה איזור לכדי חרס. בחרתי כדים שונים, גדולים וקטנים. אח"כ בחרתי צבעי שמן. העיקר שכחתי - מכחולים. גם לזה מצאתי תחבולה. לקחתי כנף קטן ובעזרתו משכתי משיכות צבע, וירא כי טוב. ציידתי את הילדים בענפים קטנים, חילקתי כדים קטנים וכל הכתה הפכה לצבעים כמובן בהדרכתי וראה זה פלא, יצאו עבודות יפות.
אבי הפלמ"ח היה איש יגור ושמו יצחק שדה. כמובן שהמחנה הגדול של האימוני היה בקצה המשק - בחורשה. משם יצאו למסעות דרך שדות קוצים וגמעו מרחקים בשעות הלילות החשוכים. מספר פעמים הצטרפתי אליהם, אחר מספר פעמים הרגשתי כי קשה המשימה עלי. אחר ליל נדודים לקום ליום עבודה ופסקתי בחוויות הללו. אך הפקתי ממנו תועלת. כשהגיעו ימי חג, לי היתה חופשה ונסעתי לאמא לפרדס חנה. יצחק שדה לקח אותי במכונית שלו בדרכו לתל אביב.
טיילתי רבות על הר הכרמל שלרגלי המשק (יגור). הגענו למוחרקה ששכנה בפסגת ההר. המטרה - חישול האופי (לפי הוראת משרד החינוך). אך המשימה היתה קשה בשביל ילדים קטנים כאלה.
בלי כל ספק התוודעתי לחיי הקיבוץ, לתנאי חייהם הקשים. רבים חיו בצריפים כמונו, עליזה שותפתי לחדר. בשבתות נהגנו לשטוף בעזרת דופיה את קירות הצריף. תחבולה נגד העכברים שטיילו בלילות. גרנו ליד מחסן הבגדים והייתי עדה למריבות שפרצו עבור בקשת שמלה חדשה. אכלנו בחדר האוכל, עבור תשלום כמובן. גם עבור הכביסה וחשמל החשיבו לנו מחיר לפי ראות עיניהם. אני בסך הכל נהניתי משנתיים ששהיתי כאן. הכרתי את חיי הקיבוץ והעיקר למדתי פיתוח קול וזאת היתה מטרתי העיקרית.
הופעתי בקונצרטים שהמורה יזמה. באחת ההופעות ניגש אלי זמר האופרה הידוע פאולו גורין. ישב לידי וניהל שיחה והציע לי סולו באופרה. הופתעתי. הבטחתי לתת תשובה לאחר שבוע. סיפרתי לאמא והיא קיבלה את ההצעה הזאת כטרגדיה. התשובה שלה היתה "אם את רוצה להרוס את חיי הנישואין, אז תעלי על קרשי הבמה".
אהבתי לטייל לרגלי הר הכרמל, הפריחה העשירה, ציוץ הציפורים הנודדות ולאחר מכן השקט מסביב. החדר היה עלוב, שתי מיטות בצריף ונישה בקיר לתלות בגדים. שולחן ו-2 כסאות. כך חלקתי את חיי עם עליזה הגננת השכירה השניה שעבדה במשק.
חיפשתי מורה לפיתוח קול ששמו הולך לפניו. המורה שלי המליצה לי על זקן המורים בתל אביב. פניתי למשרד החינוך וביקשתי העברה. נאמר - "את צעירה מדי לתל אביב, יש מקום ברחובות" ואז נחרץ גורלי. קיבלתי את רחובות בכדי להגיע למורה הנחשק. הגעתי למורה המהולל. נפגשתי איתו, נבחנתי - מלאת חרדה ונתקבלתי. עתה התחילו החיפושים אחר חדר. מקום מגורים. כל הרכוש שלי היתה מזוודה קטנה עם בגדים. איתה נדדתי ממקום למקום. התמקמתי אצל משפחת אהרונוביץ, אחד מוותיקי האיכרים ברחובות. הגברת אהרונוביץ עשתה מחקר עלי. מי משפחתי? אחרי הכל הם מכניסים אדם זר לגור בביתם. אחרי ששמעו אך טוב הסכימו להשכיר לי חדר. אחר תקופה קצרה היא יצרה קשר איתי, יעצה לי ואף דאגה לי. באחד הערבים הוזמנתי על ידי אם של ילדה לבן, לבוא לביתה ולשמוע הרצאה של שגריר שחזר מדרום אמריקה. אני כדרכי ישבתי בין המוזמנים, הקשבתי וגם סרגתי (חבל על הזמן). בין המוזמנים יש בחור גבה קומה והתבונן בי. בגמר ההרצאה ניגש אלי ושאל "אפשר ללוות אותך הביתה?". האמת, פחדתי ללכת לבד, השעה היתה מאוחרת. הלכנו יחדיו ושוחחנו. הוא סיפר שהגיע ארצה לאחר שיצא ממחנה ריכוז. הסיפורים שלו ריתקו אותי. כשהגעתי הביתה נפרדתי ממנו ואז באה השאלה "האם אני יכול לבוא אליך לשמוע רדיו"? עניתי "אין לי רדיו". למחרת חזרתי מבית הספר. מנהל ביה"ס דרש ממשרד החינוך להעביר אותי להוראה בכתה א' . כך נחרץ גורלי. אחר החופש הגדול צעדתי יחדיו עם כתת הגן לטקס קבלת ילדי כתה א' לחיק ביה"ס. הילדים היו שלווים ובטוחים כי אני הייתי המגן שלהם בפני ביה"ס ההומה ילדים גדולים. אני הייתי פחות שלווה. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, אך ידעתי כי אצליח גם בדרכי זו. ישבתי יום יום להכין ולתכנן את יום המחרת. נעזרתי הרבה בחנה בן-מאיר שהיתה שם דבר במושבה. בפרט שגילתה שנו קרובות ולכן קיבלה אותי בחום רב. יום אחד חזרתי מביה"ס , גברת אהרונוביץ מקבלת את פני בהודעה "הביאו לך רדיו לחדר". נשארתי המומה, תמהתי מי הפתיע אותי ברדיו. בשעות הערב התעלומה באה על פתרונה. האיש שליווה אותי הביתה בא לשמוע רדיו. אותו איש נשאר לשמוע רדיו כל ימי חיינו. שמענו רדיו, כי טלוויזיה עדיין לא נולדה. החלנו לפלס את דרכינו המשותפת כשכל רכושנו המשכורת החודשית של כל אחד מאיתנו.
הקלדתי את המחברת כלשונה ממש ללא שינויים. מקדישה לכל בני המשפחה היום, שמחת תורה, יום ההולדת של מאמא שלנו, הראשון בלעדיה. 17.10.2022 אוסי.
וואוו איזה סיפור מרתק וקולח. תודה ששיתפת
השבמחק