שנים רבות חלפו מאז. אבל זיכרונה אינו בוגד בה .
הוא איתה.. מלווה אותה, כאילו דבק בבגדיה ואינו נפרד.
צעירה, מחפשת את דרכה. מצויידת בתיק עם מסמכים מעברה.
תעודות שצברה, תואר שבו היא גאה, שלא היה קל לזכות בו.
הדרישות היו גבוהות, השקעה רבה, לילות ללא שינה.
מחברות בכתב יד מסודר וכותרות מודגשות באדום.
תואר אחד מאחוריה. היא יודעת שתמשיך. זו רק תחילת הדרך.
רוצה לטעום את השטח, לחוש אותו, להתנסות.
באותו בוקר היא יוצאת לדרכה, ליעד רחוק מביתה.
תמיד נראתה צעירה לגילה. היא לובשת חליפה מחוייטת להוסיף לה שנים שתראה יותר מנוסה ומבוגרת.
ב-3 אוטובוסים עושה את דרכה.
בימים ההם.....ללא טלפון צמוד ולא אפליקציה שתקל עליה את ההגעה.
היא יצאה ליעד בלתי ידוע.
מוסד לנוער עבריין, הנחבא בין עצים ורב שם הנסתר על הנגלה.
היא מגיעה לחדר המנהל, מתרגשת, מתנשפת ואולי גם קצת חיוורת.
התחלה חדשה. פוגשת במזכירה........זו מתנצלת על ביטול הפגישה........
המנהל יושב שבעה.....זה קרה אמש והיא לא טרחה לעדכנה.
נפרדות והצעירה יוצאת חזרה לדרכה.
מקום שומם. שעת בוקר, אך התחושה של זרות וניכור אינה עוזבת.
מתווספת לכך גם תחושת האכזבה מאי קיום הפגישה שהיתה אמורה להיות ראיון לקבלה לעבודה.
יושבת בתחנה, לבדה. מחשבות מציפות את מוחה.
מרוכזת בעצמה........ואז הוא מגיע, בבגדי פועל מזוהמים, מתיישב על אותו ספסל בתחנה.
בוחן אותה במבט שגורם לה לחוש אי נוחות ופחד עוטף את גופה
כאילו היה צעיף ביום של חורף.
נשמעת סיטואציה לא נעימה בכלל :-(
השבמחק