לו היה לי שם אחר

                 אסנת / אָסְנַת

                        אשת יוסף שניתנה לו על ידי המלך פרעה

                                     

                                     אהבתי את שמי ולא חלמתי על שם חלופי.

                                 אהבתי שהוא שם תנכ"י, שהוא שולב עם שם סבתי,

                                     אהבתי שהוא היה להורי כל כך משמעותי.

                                       הכי אהבתי שהוא לא היה שגור בסביבתי.

                                              בכל מקום הייתי אסנת יחידה.

                                          כך גם בבגדי, אהבתי להיות שונה 

                               ללבוש את הבגדים שסבתא תפרה לי באותם ימים 

                                      והם היו בתכלית – שונים ומיוחדים.

 

                                                אמא היתה מורה.

                                      את שמי ושם אחותי מהתנ"ך נתנה.

                                  תמיד נהגה לצטט את הפסוק ממנו בחרה.

                                       בילדותי, היו בני עולים בכתתי

                       בניגוד לימנו אנו, נהגו לבחור עבורם, שם עברי/ישראלי

                                    לרב זה לא צלח. ילד שגדל עם שם מלידה

                                       לא בקלות יכול להסתגל לשינוי שנקבע . 

                                 בניגוד לסין – שם מקובל כשלומדים שפה זרה, 

                                               לא נושאים את השם הסיני, 

                                 אלא מסגלים שם התואם את השפה והתרבות

                                                 ובוחרים בשם מקביל.

                                            מעולם לא חלמתי על שם אחר.

                                            שמחתי במה שנבחר עבורי.

                                        בצבא פגשתי אסנת אחרת - לראשונה.

                                               צוותנו לאותו חדר ביחידה. 

                        יכולה גם היום, אחרי שנים רבות, לשמוע את קול המדריכה

                                 מקישה על הדלת, "אסנתיות לקום" היא מכריזה.

                   זה היה המפגש היחידי במסגרות חיי בו היינו שתיים, לתקופה קצרה

                                        ושוב שבתי להיות אסנת יחידה (ומרוצה).

                            הקושי שנתקלתי בו .....בניו יורק הרחוקה, במקום העבודה

                                    כשפגשתי קושי בהגיית שמי בשפה זרה.

                             הוא קיבל צורות מצורות שונות ותמיד עורר מחלוקת ותהייה.

                                                    למרות הכל.... צר לי.. 

                                לא חלמתי על שם אחר ולא בחרתי מעולם שם חלופי.

תמיד שמחתי בחלקי. 

דיאלוג על ספסל.

                                                                 

"הכל בגלל איך שהצעירות מתלבשות"

כך אמר לי האיש הקשיש

 בשנות ה-80 לחייו 

כשהוא אוחז בשקיות מהסופר הסמוך, 

יושב על ספסל ונח 

ומביט בעוברים ושבים, החולפים על פניו.

 שתי נערות צעירות על המדרכה מפזזות. 

לבושות מכנסיים קצרים וחולצה המסתירה מעט

 וחושפת כפליים.  

בראשי רץ לו סרט המחזיר לי מראות

 משנות ילדותי הרחוקות, 

לבושה בחולצת טריקו עם שרוולים ומכנסיים עד הברכיים. 

מחכה לחברתי שתסיים משימותיה ומתיישבת במקום הפנוי, 

ליד הקשיש, על הספסל שעל המדרכה. 

הוא פונה אלי האיש ואומר "הכל רק בגלל איך שהצעירות מתלבשות". 

"אחר כך מתפלאים על כותרות בעיתונים". 

איני חשה בנוח לגעת בתוכן השיחה.

 בראשי אני קרועה.

 יודעת שכל אשה היא אדון לגופה

 ואין לאיש אישור לגעת בה. 

מאידך, לא אוהבת את אותו עירום שעבר על המדרכה. 

אולי ממרום גילי השמרנות התחזקה?

 אולי? 

כשהוא אמר לי.......

                                                                  

מהרשת
                                              

                                         כשהוא אמר לי....."אני אבוא........את תבואי..."

                                                                      האמנתי לו!

                                              לא ידעתי שהגיע הסוף ויותר לא נתראה

                                  אחרי 31 שנה אינטנסיביות וכל כך עם אירועים ששינו את חיי. 

ישבנו בשדה התעופה בניו יורק, 

אני עם מזוודה בדרך חזרה לארץ, אחרי 7 שנים בעיר הגדולה

 מי חשב שזו התחלה של חיי החדשים ויציאה אל הלא נודע? 

מלווים בבת ה-17, 

הבכורה בארץ, בצבא.

 הבת הקטנה שהפכה העדה היחידה לאותו מאורע. 

כזה שיצרוב את בשרי העדין והרך. 

כזה שיהפוך לצלקת כואבת כל כך,

 גם עכשיו אחרי 31 שנה מאז.

 תם ונשלם הפרק הראשון בחיי,

 של נערות, התאהבות צעירה, צבא, חתונה, לימודים, לידות, עבודה, מעברים.

 עוברת לפרק הבא של החיים,

 עם הרבה שריטות וכאבים שלא חלפו עם השנים.

 מי חשב שכך יראו החיים האחרים?

 איש לא הכין אותי לתלאות החיים. 

גדלתי בבית עוטף, תומך ואוהב. 

לא ידעתי על פרידות, סבל, לילות ללא שינה, דמעות וכאב. 

נזכרת בספר "לא הבטחתי לך גן של שושנים". 

האם אני צפונה באחד הדפים? 

האם הייתי כל כך תמימה להאמין?

כשהתחלתי... ידעתי שבסוף זה יפסק!

 

כשהתחלתי לעבוד בקונסוליה,

ידעתי שזה זמני ובסוף יפסק. 

באנו לתקופה בלתי מוגבלת לניו יורק.

 לא יכולתי לעבוד במקצוע שאהבתי, 

הייתי צריכה לעשות פשרות,

למצוא חלופות!!. 

הורגלתי לעבוד מדי יום. 

לפתע.......הבית ריק,  הכל נעצר דום. 

הבנות בבית הספר לשעות ארוכות

 באוטובוס הצהוב, את הבית עוזבות ,

מבעד לחלון בידן לשלום מנפנפות .

ואני.....נותרת לבדי בבית הריק והמנוכר. 

בעיר זרה שכולם שואפים בה לגור...

(ואני לא כל כך).

 ויתרתי על עיסוק במקצוע, בעבודה . 

הפכתי להיות עקרת בית, בודדה. 

ההורים והמשפחה נותרו בארץ ... ואני בגולה.

 בכאב רב נפרדנו לזמן בלתי ידוע ובהרבה דמעות. 

לעזוב אב ניצול שואה 

שנאבק להגיע לארץ הברוכה

לבנות בה את חייו, להקים בה משפחה.....

ואני עוזבת!........

כמה ריגשות אשמה!. 

 רציתי לעבוד,

 לצאת בבוקר, למצוא מסגרת,

מעניינת ומאתגרת.

 להיות בין אנשים, לצאת מהבדידות. 

כשהוצע לי לעבוד בקונסוליה,

 הבנתי שזה זמני לתקופת מה.

 מדי פעם נבדקו הדרכונים בהפתעה, 

עד שהגיע יום הבשורה, 

קיבלנו גרין קארד 

הבנתי - שתמה תקופה.

 הקונסוליה הפכה לפרק חשוב בחיי.

 פרק משמעותי עמוס זכרונות. 

היכרות עם אנשי מפתח שלימים היו חלק מהחדשות.

בנימין נתניהו, נועם סמל, אורי סביר,

 היו בעלי תפקידים חשובים. 

כובשים כותרות .

היו ימים!!!.

"כל סוף הוא התחלה חדשה."

מהי אהבה?.

                                                                  

                                                                        

אהבה – 

מתחילה באור גדול, סומק לחיים, חוסר שקט, הצפה רגשית, מחשבות, שעות ללא שינה, 

כמיהה, מרכז עולמנו.

אתה הופך ליצור קטן אחד, שמושך אליו נגוהות של קרני אור. 

מוחק מחייך את השולי... 

והופך את רגשות האהבה למהות הכל.

כמה זמן תעטוף אותנו בחומה? 

יום אחד תסיר את הפרווה מעליה,

 ונמצא עצמנו נדקרים מקוצי הסברס בקטיף.  טעים אבל כואב, צורב, דוקר.

רבות נשאל – מהי אהבה?  האם היא חד פעמית?

 ואולי לנצח? כמה זמן תקדיש לנו מטובה?

איך ביום מן הימים – זוג אהובים הופכים לזרים. פונים לעורכי דין, נאבקים ופוגעים.?

מי הכין אותנו למסלול כזה של החיים?

לא הבטיחו לנו גן עדן של שושנים.....

אבל יש תקופות שאנחנו טועמים מגן העדן הזה, לפרק זמן מוגבל במהלך החיים.

 עוברים מהשער ויוצאים לקפץ בין אבנים חלקלקות 

במים הזורמים של החיים. 

לעיתים נופלים... ושוב קמים.

אהבה אמיתית היא רק לפרי בטנך. 

לילדים.

 

שינוי בחיים!

 

שינוי שרוצה לחולל בחיים, בהשראת דמות מסויימת, בגוף שלישי

היא היתה רוצה להיות יותר נועזת , פחות פוחדת.

מבלי לחשוש לעלות על סירה מתנדנדת,

נלחמת בגלים ולא רואה מיד סוף לחיים.

נכנסת למים עמוקים, שוחה כמו הדגים,

נהנית מהגלים שבגופה מכים.

רוכבת על אופניים בהרים,

עם קסדה על הראש, בשבילים פתלתלים.

 עולה בבטחה על גבם של סוסים,

לרכיבה בטבע בשדות ירוקים.

הבטתי בה, אורזת מזוודה, נוסעת לחו"ל לבדה,

בהיתי בה וחשבתי – כמה שונות אנחנו ובכל זאת חברות.

מקבלות זו את זו ולא מנסות לשנות.