הוא שוב כאן היום הקשה הזה.
42 שנה..
וואוווו.....קשה לקלוט.
קשה לדמיין כיצד הספרות הללו מתחברות אלי.
המראות, התמונות, הזכרונות מציפים.
הייתי ליד מיטתו בהדסה ירושלים.
המסוקים המשיכו להביא עוד ועוד פצועים מהשטח.
בבית נשארה התינוקת שלנו והיא רק בת חודשיים בלבד.
נאלצתי להשאירה בידיהם המסורות של ההורים ולסעוד אותו, בפציעתו הקשה.
נותרה רק התמונה שלה, על הארונית הצמודה.
קטנה כזאת, בוהה, מחפשת חיבוק של אבא ואמא
שנמצאים רחוק כל כך.
החברים פוקדים את מיטתו, מגיעים נבוכים.
מה אומרים לצעיר, ספורטאי, סטודנט
שרגלו נותרה בשדה הקרב וגופו פצוע ושרוף?
כולנו צעירים כל כך, בתחילה ממש של שנות העשרים.
כן, אז התחתנו ילדים, פשטנו מדים וכבר היינו נשואים.
החברים באים ובאים, מסמיקים, מחוירים.
נו באמת......מה אומרים???
שניים מהחברים הטובים, עטויי זקן, נראים שונים
מילה אינם אומרים!!!
המלחמה הזו הפכה את שניהם לאחים שכולים.
האחד גדל כיתום צה"ל, עם אם שטרחה לא להחסיר ממנו ומאחיו מאומה
איבד את אחיו הבכור והיחידי.
השני בן לאלוף מכובד בצה"ל, איבד את אחיו הצעיר במלחמה הזו.
הם עומדים ליד המיטה, נבוכים, מהורהרים.....מסתירים כאב גדול כל כך. טרי כל כך.
והנה הם מגיעים, זוג חברים, נשואים טריים, הוא במדים מאובקים...
כמה משפטי "ניחומים" שאולי עדיף שלא היו נאמרים
כי אנחנו כל כך רגישים באלה הימים.
חלפו שנים מעטות וגם הוא כבר איננו איתנו, עבר לעולם המתים
והשאיר אלמנה צעירה להתמודדות כה קשה.
אני חסרת מנוחה, מחפשת סימני חיים מעוד ועוד חברים
והידיעות גורמות להזלת עוד ועוד דמעות נסתרות.
כדי לחסוך ממנו כאב נוסף והתמודדות.
יש לי בן ואין לו אבא - זועקת לטלפון חברה אהובה שממש כרגע קיבלה את הידיעה.
מסביב בחדר, גניחות של סבל ויסורים
זמרים מתנדבים, משמיעים שיר או שניים בפתחה של הדלת
מנסים להרים את המורל לחיילים המתייסרים
ואולי בתוך תוכם חושבים "כיצד ממשיכים עם אלה החיים".
כן, חלפו 42 שנה.
לתינוקת הקטנה - יש כבר ילדים משלה...
המשכנו את חיינו במסע של טלטלה וכאב
עם הרבה זכרונות כל אחד בעולמו שלו.
היו ימים, הם אינם נמחקים...הם צפים ועולים
הזיכרונות מכאיבים.
הם חלק ממני...עד סוף החיים!!!
