על הגז עמד סיר מהביל של מרק.
מרק צבעוני עם מעטה ירקרק.
עזבתי את זירת המטבח בה אני אופה ומבשלת.
לא אני לא מתלוננת!
אני ממש אוהבת.
חלמתי על מעט שלוה,
מול המחשב שלי בחדר המרוחק כמעה.
בערה בי אש, אש של כתיבה,
בבלוג שלי,
אותו אני מטפחת מזה מספר שנים באהבה.
כף היד שמכאיבה לי לאחרונה
הכבידה עלי את הכתיבה .
אבל לא נכנעתי לכאב שישבש לי מטרה.
התיישבתי על הכסא המרופד, עם המשענת הגבוהה
הבטתי מבעד לחלון על העץ שעטה עלים ירוקים .
על ענף אחד מענפיו התקוטטו שני עורבים
בקולי קולות, צרחות אימים .
מפלחים את השקט של הכרמל הירוק, ללא התחשבות.
ציפיתי למעט שקט והם הפרו אותו ללא ההתייחסות לסביבה הדוממת.
לא איפשרתי להם לנצח,
המשכתי בכתיבה שגורמת לי כל כך הרבה הנאה.
סיימתי את המלאכה.
גם המרק חיכה לי ושמח לקראתי, מוכן לאכילה.
חשיכה בחוץ.
השמש טרם האירה את השמיים בקרניה הראשונות.
חמש בבוקר, עין ראשונה נפקחת, אחריה השניה.
זמן לקום ולעשות סיבוב ראשון בבית,
לחלץ הגוף אחרי שנת לילה קצרה ולא מספקת.
כרגיל.
אין לי סיבה לקום אל תוך הלילה.
העבודה שהרגילה אותי לכך, לא קיימת עוד.
חברתי למחנה הגימלאים. מוזר אבל אני שם.
להכחיש? לא ישנה את התחושה.
בכל מקרה, השעון הביולוגי ממשיך בדרכו.
בטרם נפקחו העיניים וגל של מחשבות מציף אותי,
מחשבות על החיים, העבר, ההווה וחששות מהעתיד.
אני מרבה לקרוא מאמרים על רפואה ותזונה נכונה.
יודעת שנכון לשתות 2 כוסות מים חמים עם לימון. כן יודעת...
אבל המאבק בין הקפה למי הלימון החל, כמו כל בוקר.
במי לבחור? למה שוב נכנעתי לקפה?
יתרה מכך.....לא בזאת תם המאבק....
האם לשתות אותו חם או להנות מכוס קפה קר עם הרבה קרח?
כמו שאני אוהבת .
השמיים משנים גוונם.
צהוב חודר אל תוך החושך וצובע אותו בצבעים של בוקר.
ההתלבטות על המשקה הראשון לא תמה.
הבריאות והיצר רוקדים יחדיו את ריקוד הבוקר.
מנסים להתיידד.
מי רוצה לריב בבוקר כשהוא עדיין ישנוני ועושה היכרות עם בוקר חדש?
קרני אור ראשונות מפלסות דרכן בין גגות הבתים.
שירת הציפורים גוברת ומושכת את תשומת לבי.
הרגעים האהובים של הבוקר.
הקפה יחכה, הדילמה טרם הגיעה לפתרון.
בוקר טוב ישראל!
"חבר אמיתי, הוא אדם
שבחברתו אתה מעז להיות עצמך."
יש חברים מכל מיני צבעים,
מכל מיני תקופות,
מדרגות עומק וקירבה שונות.
יש חברים שונים ומשונים.
יש חברים של שיחות על מתכונים,
יש כאלה שרק משמיעים ואינם מקשיבים.
נפגשים לפרקים, נעלמים לחודשים ושנים,
לפתע חוזרים ולא מסבירים.
יש חברים נוגעים
שמבטיכם נפגשים,
שאתם יכולים להבחין ברגשות,
אלה המסתתרות מאחורי המילים.
יש חברים השונים מכם באנרגיה,
בערכים, בדרך החיים.
בחיי היומיום, בתחביבים.
אך יש כבוד הדדי, קבלה, הבנה והכלה.
יש חברים שהתקשורת מקרטעת
הזרימה של המילים לעיתים נתקעת.
המפגש מתקיים, ואת מצפה שיסתיים.
את חשה עייפות ואנרגיה מוחלשת.
יש חברים אמיתיים,
שתמיד בך מתעניינים.
מתקשרים, כותבים ותמיד מעורים.
כל מיפגש הוא חוויה נעימה ומרגיעה.
יש חברים שאיתם אינך צריכה לשקול מילים,
לחשוש מביקורת, מניתוחים חובבניים.
יש חברים שאיתם –
את פשוט – את!
פחם, מנוף, טיפות, וירוס, יוג'ין
אלה מילים שניתנו לנו בסדנת כתיבה אליה אני משתייכת מזה זמן.
הבטתי במילים. הן הביטו בי. מה הקשר? איך בונים מהן סיפור?.
השעון מתקתק. ניתנו לנו 8 דקות לכתיבה. אין הגהה. פשוט ספונטניות וכתיבה מהבטן.
השאירו אף אותי הכותבת בתדהמה.
פשוט טיול למעמקי התת המודע.
זה היה מזמן.
אבי הפגיש אותי עם בן דודו יוג'ין.
נדהמתי מהדימיון המשפחתי.
זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו שכן הוא גר שנים בארה"ב
היה דובר אנגלית ומעט עברית במבטא אמריקאי כבד.
הבטתי בו.....הייתי ילדה קטנה. לא היו לי דודים.
אבי היה ניצול שואה וכל שאר פליטה היה עבורי הפתעה.
יצאנו לטיול רגלי בטבע. להכיר לו את הסביבה הקרובה.
טיפות גשם נתפסו במעיל הדקיק והחליקו מטה.
בשטח היו פזורות שאריות פחם ממנגל שחגגו כאן משפחות ביום אמש.
מנוף גדול נראה באיזור הנבנה בפאתי הפארק הירוק השוכן ליד ביתנו.
שיחה התנהלה תוך כדי הליכה.
אחזתי בידו של אבי ולא יכולתי להסיר עיני מיוג'ין שלפתע הופיע בחיינו.
צעדנו לכיוון הבית. הייתי נרגשת.
למחרת וירוס תקף אותי או שמא שפעת........
כמו תמיד הרגישות למעט קור, אינה פוסחת עלי.
נותרו
זכרונות ילדות רחוקים.
לפתע צץ לו זכרון ואפילו יכולתי לחוש טעם של פעם על קצה הלשון.
לאפות ב-180 מעלות עד אשר משחים. לפרוס ריבועים. לקרר. לשמור בקופסה סגורה.
ממטרים עזים, ברקים ורעמים מרעידים
לא, אנחנו לא בימים רגילים.
דרוכים לקראת כל אזעקה או טילים מתנפצים.
עצבינו מרוטים, ימים קשים.
מלחמה בעזה, גם בצפון חיילנו נלחמים.
אנחנו כאן בעורף, להם כל כך דואגים.
ניסיונות פיגועים שלא פוסקים.
הפגנות תמיכה בישראל ברחבי העולם!
פרו פלסטינאים עם שנאה בעיניים
מפגינים מולם!
מתפללים כאן לגשם, מאז ומתמיד.
הפעם...רעמים ובומים מתערבבים
ואנו דואגים.
מי זה מי? אנחנו שואלים!
מהמסך ניבטות מראות אימה
מניחה ראשי בין כפות ידי, כלא מאמינה.
עד היכן יכולה להגיע הזוועה?
הסרטונים מגיעים טיפין טיפין
ניסו עלינו להגן,
לחסוך מאיתנו את רגעי האימה.
התעוררה מחלוקת ברחבי המדינה.
קמה צעקה רמה.
העולם חייב לדעת את האמת! לקבל את התמונה הנכונה!
השעות חולפות.
מתח ודמעות בלתי נשלטות.
תמונות החטופים - מהמרקע זועקות!
משפחות שבורות, מודאגות ונלחמות.
עייפות, מרוסקות אבל לא מוותרות.
העם מחבק מכל עבר, עוטף בחמלה ואהבה.
רוח התנדבות ונתינה שלא נראתה כמותה.
מימין למסך, התרעות כתומות על עוד ועוד אזעקות.
הגוף כולו צמרמורות
והעיניים דומעות.
עוד ועוד חיילים בני 19 מובאים לקבורה.
קשה לקבל ולהשלים עם העובדה.
ילדים צעירים של אמא
שעזבו מיטה חמה וחיבוק של משפחה.
לבשו מדים ונדרש מהם להיות באחת
חיילים אמיצים! נועזים! גיבורים!
הם ילדים עכשיו של כולנו -
של מדינה מותשת, כואבת ובוכה.
קצינים שעזבו תינוקות ואשה
וחוזרים בארון עטוף בדגל המדינה
נישאים כעת בידי חברים ללחימה,
הכובשים בכאב עמוק, דמעה ועוד דמעה.
גיבורי ישראל נטמנים באדמה,
ספוגה בדמעות של לוחמים.
מתחת לזרי פרחים צבעוניים,
וסרטים שחורים!
אנחנו שבעי מלחמות,
שרק רצינו והתפללנו שילדינו יהנו משלום ושלוה.
והנה........נכדינו האהובים
גם הם כבר במדים.
תורמים את כל מה שהם יכולים,
כדי שאנחנו הסבתות והסבים
ננשום נשימות של שלום, שלוה ואחווה.
אנחנו כאן בארץ הזאת
אנשים של אהבה.
אהבת החיים! הטבע והנופים הירוקים
שצימחה האדמה הספוגה בדם לוחמים.
אנחנו רוצים רק קצת ימים שקטים ובטוחים.
האם אנחנו מגזימים?
ימי מלחמה קשה מנשוא
זו שנכפתה בהפתעה גדולה.
הותירה מדינה בעצב גדול, דמעות, כאב ודאגה.
המילים שזורמות תמיד בקלות
נעלמו בזרם השוצף קוצף.
טבעו במצולות.
נותרו דמעות בלתי נשלטות
והרבה לחץ בלב.
קשה לשאת סיפורים מסמרי שיער
להבין שזו שואה שנייה.
זוועות כאלה לא עלה במוחם של בני אנוש
אף לא חיות טורפות.
ראשים נערפים, תינוקות נרצחים,
חברי קיבוץ מלח הארץ, שנורים בביתם.
קשישות על אופנועים, בדרך לא דרך
מטלטלות על אופנוע כשרובים מול ראשם.
ילדים נותרים יתומים.
בנות צעירות נאנסות ונרצחות
בידי הולכי על שתיים - צמאי דם!
חפים מפשע נלקחים בשבי לתוך תעלות אפלות
בעזה שידעה רק סבל, פחד ואין מחר.
מנסים למנוע מאיתנו לראות את הזוועות
לא להכביד ולהוסיף על הסבל, הדאגה והכאב.
אבל העולם שם בחוץ
המוזן בשטיפות מוח אינסופיות
הוא חייב לדעת.
לגעת במעט.. באמת!
להציץ לעבר הגיהנום שפקד את ארצנו האהובה.
הפעם נצא עם הדגלים
לא אלה המפלגים.....הקוראים לשנאה ומחלוקת.
נצא לקראת תקוה וימים טובים יותר
ונשיר....
"אין לי ארץ אחרת - גם אם אדמתי בוערת"
"עם ישראל חי"
"מי שמאמין - לא מפחד".
נזיל דמעות שלא פוסקות
נספגן בעוד מטפחת שמתקשה להכיל!
ונשיר!
מלאי תקוה וחלומות לעתיד בטוח
בארץ הזו.
שלנו!!!!
