| ||
|
הופעה ראשונה: 23 ביוני 2004 משך הופעה: כחמישים וחמש דקות ללא הפסקה |
מניה הורביץ ניצולת מחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו - אלמנה, אם לשני ילדים, תושבת תל-אביב. מחלת הסכיזופרניה בה לקתה מניה לאחר המלחמה גרמה לה לראייה מעוותת של המציאות, חולשה ותחושות רדיפה מהעבר. הניסיון לספר לראשונה מה קרה שם באמת מטלטל את ההווה ומגדל הקלפים שבנתה חמישים שנה, קורס עת היא מנסה להסביר דברים שאין להם תשובות. בשלהי המחלה היא מחליטה לשים קץ לחייה, לא לפני שהיא מספרת לילדיה את מה שקרה שם... ההצגה עוסקת בהתמודדות היומיומית של ניצולי השואה עם העבר, עם החיים שנשארו שם, הבדידות, הפלאשבקים שלא מרפים, הזקנה, הייסורים , הלבד. הצגת יחיד של תלמיד שנה ג'' - שי קדימי |
כשהמסך עולה על ההצגה "מניה" מתגלה לעיני הקהל אישה מבוגרת, בת 80 לערך, מאופרת בכבדות, יושבת בסלון צנוע. במשך כשעה היא מגוללת את סיפור חייה ובעיקר את קורותיה במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו בזמן מלחמת העולם השנייה. כשמניה מספרת איך הכריחו אותה הנאצים להרוג את בנה הפעוט באמצעות זריקת מורפיום, לא נשארת עין אחת יבשה באולם.
אחרי מחיאות הכפיים, יוצא היוצר, שי קדימי, 30, להיפגש עם הצופים. קדימי הוא ההוגה, הכותב, הבמאי והשחקן שמגלם את מניה. השאלה המתבקשת היא מה לבחור צעיר ממוצא מזרחי ולהצגת יחיד שבה הוא מגלם קשישה מזרח-אירופית? "יש לי משיכה למקרים של עיוות צדק, מקרים שבהם מישהו מוסת בצורה אלימה ופתאומית ממסלול החיים הרגיל שלו", מנסה קדימי להסביר. "אני חושב שזה קשור לחוש צדק מפותח. כשהייתי ילד הייתי רב עם מורים שהתנהגו לא יפה לאיזה ילד. כשלמדתי בבית צבי היו לי הרבה מריבות על הרקע הזה עם במאים ומורים. זה נובע מהאופן שבו אני תופס את מקום האמנות בחיי. אני חושב שהתפקיד של שחקן, ובכלל של יוצר, הוא לא רק לדקלם טקסטים ולבדר אנשים, אלא לקחת אחריות על המקום שבו הוא נמצא כשהוא מופיע". לדבריו, "ליוצרים יש כוח והם יכולים להשתמש בו לטובה. במקרה של הדמות של מניה, המשיכה התחילה מוקדם אצלי, עוד בגיל שמונה". איך זה קרה? היינו בכיתה והביאו ניצולת שואה לדבר איתנו. אני זוכר שהרגשתי שאני עובר חוויה בלתי רגילה. זכרתי כל פרט לגביה - איך היא נראתה, מה היא לבשה, איך היא התנהגה, מחוות קטנות, הכל. רק לא הצלחתי לזכור מילה אחת ממה שהיא דיברה".
שנוי במחלוקת
נדמה שקדימי, במקרה או שלא, מוצא את עצמו פעם אחר פעם מכניס דמויות שנויות במחלוקת אל תוככי הממסד. עם מניה - גבר שמשחק ניצולת שואה - הוא מגיע להופיע מול בתי ספר. ב"האלופה", הטלנובלה של הוט, הוא גילם במשך שתי עונות את אלון/אלונה, גבר בלבוש אישה, עמוק בתוככי הממסד החשוב ביותר בישראל - טלנובלה מסחרית.
איך הממסד מקבל אותך? "עם מניה אף פעם לא נתקלתי בשום סוג של התנגדות לעניין של גבר שמשחק אישה. להפך - התגובות היו חיוביות מאוד. אומרים לי כמה חשוב מה שאני עושה, שזאת עבודת קודש. אפילו כשהופעתי לפני קהל דתי אמרו לי שאני עושה מצווה גדולה. יותר מזה, במהלך ההצגה אפילו לא יודעים שאני גבר שמשחק אישה. אני מבקש גם שלא יחלקו תוכנייה ושלא יגידו שיהיה אחר כך מפגש עם השחקן. הקהל חושב שהוא פוגש ניצולה. כשמבינים שאני גבר, אחרי
ההצגה, התגובות הן בדרך כלל הלם, אבל אחר כך יש המון פרגון".
במקרה של "האלופה", מצד שני, קדימי חושב שהממסד פספס לגמרי את ההזדמנות לעשות צעד גדול בכיוון של נורמליזציה. "מצד אחד אמנם כתבו את הדמות, ואני עומד מאחורי כל פריים שצילמתי שם", הוא אומר, "אבל מצד שני, כשאתה רואה את שאר הסדרה וכל מילה שנייה של יהודה לוי, זאת קללה כמו 'הומו' או 'קוקסינל', אתה מבין שהם בעצם לא עשו כלום וזה חבל".
עשית משהו מאוד קיצוני, הופעת עם ההצגה באושוויץ, בבלוק עשר, הבלוק שבו נערכו ניסויים רפואיים בנשים.
"זאת הייתה חוויה מהממת בעוצמה שלה. זה דרש אישור מיוחד של הנהלת המוזיאון של המחנה. כשעמדתי שם, שיניתי משפט מההצגה שבו אני אומר 'אתם לא תבינו מה היה שם' ואמרתי במקומו 'לא תבינו מה היה כאן'. זה שינוי קטן, אבל הרגשתי שאני עומד להתמוטט בבכי כשאמרתי את זה. אני חושב שזאת הייתה החוויה הכי קשה שלי כשחקן. לשמור על המסגרת של ההצגה במעמד הזה". אפשר, מבחינה מוסרית, לעשות אמנות שמבוססת על השואה? "אני לא חושב שיש ברירה. אני חושב שאמנות היא הדרך הכי יעילה להגיע ללב של האנשים ולספר להם את הסיפור של מה שקרה שם, ועל ידי כך להשאיר אותו בחיים". עד מתי תמשיך עם זה? "עד מתי שיהיה לי כוח. אני חושב על זה בכל פעם שאני מעלה את ההצגה. אולי אמשיך עד גיל 50. אני לא יודע להיות טכני. אני מאמין שיש לי אחריות כלפי כל דמות שאני בורא על הבמה. לכן אני גם חווה הכל על הבמה באופן מוחלט בכל פעם מחדש. אני חווה התמוטטות עצבים של ממש, קריעה מוחלטת של הלב. זה לא דבר קל לעשות. ממש לא". מהרשת.
מילים משלי.....
אמש ראיתי את ההצגה.
נותרתי חסרת מילים.
לא ידענו לקראת מה הולכים.
הגדירו לנו את המיפגש כ- אירוע הפתעה.
לא נרגעת!!!.
זה היה כל כך עוצמתי..כל כך שונה.
זה היה מסעיר.
כל הזכרונות מבית אבי, ניצול השואה, צפו ועלו.
הייתי נסערת ומחשבות הציפו אותי עד כדי מחנק בגרון.
כל כך אמיתי לשבת מול ניצולה קשישה, הרועדת בכל אבריה
מוחה דמעה, מקנחת את אפה.
בקול חנוק מנסה להעביר זכרונות כואבים משם.
 מהרשת
במקום העבודה האחר שלי, יצאה משלחת לפולין.
פולין של אבא שלי, הקיפה אותי מכל הכיוונים, בסערה גדולה.
"נזכור ולא נשכח".
כמה מילים לשי קדימי.
בעצם קשה לי להביע את המילים. עדיין נסערת.
זה היה כל כך אחר ושונה.
אתה שחקן מיוחד במינו.
הבטתי סביב, הבטתי ברגלך הרועדת, בהבעות פניך.
זה היה כל כך אמיתי.
מי אמר שזו הצגה?
זו עדות בבירור.
כאב כזה לא ניתן לבטא במשחק.
הייתי רוצה לשמוע אותך עוד ועוד.
עוררת בי סערת נפש עצומה.
תודה לך שי!
הפגשת אותי עם אבא שלי
שנפרדתי ממנו לפני 18 שנה
כל מה שהשאיר לי...הוא קופסת עץ קטנה בה הביא את אפר אביו
כל הדרך מפולין לקבר ישראל.
על הקופסא אני שומרת מכל משמר.
גם על המעט שסיפר משם.
תודה שי !!!
עבודת קודש.
|
