
בתפקידי במדי צה״ל נחשפתי להורים שאיבדו את ילדיהם בשירות הצבאי. ביקרתי את המשפחות בשעותיהן
הקשות ביותר, משפחות נפלאות בשעה של שבר גדול. ההכרה שיש אימהות ואבות רבים, המצפים לשווא
לבנים ולבנות שלא ישובו עוד, הכתה בליבי ונגעה בעמקי נשמתי.
הרגשתי צורך עז לחבק ולעודד, לתמוך ולסייע, רציתי לשנות ולהשפיע.
בקיץ 2006 קיימתי בביתי את המפגש הראשון למשפחות שותפות גורל, מתוך רצון לקרב ביניהן באהבה.
הגרעין החל עם שלוש משפחות חיל ההנדסה הקרבית: הוריו של סמ"ר עדי אביטן, הוריו של סרן משה
טרנטו, הוריו של סרן משה עייני. המפגש הכאוב הפך למחזק ומעצים. הבנתי את חשיבות העשייה
והרגשתי חובה להמשיך. רבים יעידו, שהעשייה המקודשת והמאומצת, בשיתוף משמעותי של מתנדבים
ותורמים, אכן נושאת פרי, והיא מקור משען ועידוד עבור המשפחות שלנו,
אלה הראויות יותר מכל לאור גדול ומאיר תמיד.
















