הצפירה שוב מפלחת את ליבות כולנו
מבקשת - קומו, עימדו, זיכרו
גם אם זלגה לה דימעה
אל תסתירו, אל תובכו.
יש ביננו שהזיכרון זועק מקירות ביתם
נר הזיכרון המאיר מן הקיר
נוכח שם תמיד איתם!
כפי שנוכח הבן החסר
עם החיוך הביישני של נער צעיר.
יש כאלה שבביתם כבה האור
רק צחוק של ילדים קטנים שאינם מבינים
מחזיר חיוך לפעמים.
כמה טוב שהם קיימים
מזכירים שחייבים להמשיך בחיים!.
שיש גם עתיד ולא רק עבר שמכאיב.
מזכירים שיש שמש זורחת ולא תמיד מעונן ושחור.
רבים מדי ביננו - אינם זקוקים ליום הזיכרון...
יש להם 365 ימים כאלה.
ימים?
כן, גם לילות לבנים
וחלומות הזויים על פרידה
וכמיהה לחבק ולגעת!
והתעוררות מסעירה המשיבה למציאות עצובה.
ויש כאלה, החיים לצידם של נכי מלחמה
כאלה שנפגעו בגופם ונפשם.
חלקם מדברים, משתפים, מספרים.
חלקם שותקים, מפנימים וכואבים.
אתה מהלך בינם
נוגע לא נוגע
לא יודע אם אתה מקל או פוגע.
חש בסיבלם, מניח יד חמה על כתפם
והם שותקים! מכונסים בסיבלם
ואתה אינך יכול להושיע.
השקעת, נתת, שנים מחייך למענם
והם...מכונסים בתוך עצמם!
נותרת לבד! עם זיכרונות וכאב מפלח את ליבך.
נותרת לבד...לבד בעולמך שלך!
אסנת.
מרגש, עצוב וכתוב יפה
השבמחק